“אני החלטתי שאני מתחתן,” מודיע הבן בארוחת הערב.
אביו מגחך, ואמו מפסיקה ללעוס ומביטה בו.
“מה אתה אומר?” היא שואלת, נבוכה. “עם מי?”
“יש ילדה חדשה. כל כך יפה, כל כך חכמה, כל כך מושכת,” הוא נאנח ונשען על ידו.
בגללה הוא מאבד את התיאבון, וכל מה שהוא עושה יוצא לו לא בסדר.
“והילדה יודעת על זה?” שואל אביו, מנסה לעצור חיוך.
“כן… אמרתי לה היום, והיא אמרה שזה לא מפריע לה. היא רק רוצה שיהיה לי דירה.”
“יש לך דירה?” האם מופתעת.
“ברור שיש לי. כלומר, אנחנו גרים בדירה. לאבא יש רכב, הבטחתי לה שאשאיל אותו לחתונה…”
אבא מניד בראש כמסמן שהוא ממש לא מוכן לסידור הזה וגם לא מתכוון להשאיל את הרכב בקרוב.
“ומה יש לה? היא כלה טובה?” נכנסת האם לשיחה.
“כן,” עונה הבן בהתלהבות. “היא יפה, והיא מדברת תמיד בנימוס.”
אמא כבר לא מצליחה להסתיר את הצחוק ומצביעה על הצלחת שלו.
“אתה הרי בכלל לא אוכל.”
“עזבי אותו, הוא חושב רק על החתונה,” מתבדח האב. “אבל אני אוסר עליך להתחתן עד שתראה לי את הציונים בחשבון והכתיבה.”
הבן מביט באביו בבעתה. הוא חשב כל היום על הילדה, לא עשה שום שיעורי בית, והכתיבה היום הייתה כל כך גרועה כי הילדה החדשה בכיתה בלבלה אותו. היא הכי יפה שהוא ראה אי פעם. והוא לא היחיד שמאוהב בה. לכן הוא השקיע כל האנרגיה בלכבוש את ליבה יותר מאשר בלימודים.
“נו, אבא!”
“עכשיו, אחרי שאכלת, לך תעשה שיעורים. אין חתונה, אין דירה, אין רכב, כל עוד הציונים שלך נמוכים מארבע.”
הבן מתרגז אך קם מהשולחן ומסתלק לחדרו.
“אה, תלמידי כיתה ה’,” אמא נאנחת.
“אל תזכירי…” מסכים האב.
