אייל, בקור הרגיז של המקרר, משך את דלתיו בתסכול עד שהמגנטים הקטנים נצמו על הרצפה בנקישה ריקה.
אביטל עמדה מולו, פחורה, אצבעותיה נמתחות כמו קצות של דגלים בתל אביב המוקפת בערפל.
מרגיש יותר קל עכשיו? היא נשפה, מרימה את סנטרה במבט שמזמין קרב.
חפרת אותי, גרגר אייל בקול רועד, מנסה לשמור על שלווה. זה מה החיים? אפור חוסר סוף וללא קרן אור.
אז שוב אשמת? חייכה אביטל בבדיחה מרירה. כאילו משהו כאן מתרחש “לפי שלך”.
אייל צעק בלחיים, חיבר בקבוק מים, שטף אותו על השולחן בקול רועם.
אייל, הפסק לשתוק, קולה של אביטל נקטף בניגון של כאב חד. פרט לי מה באמת מטריד אותך.
למה להסביר? הוא פנה בקוייה מרושנת. גם אם אסביר, את לא תביני. כמה עוד אוכל לסבול מהייאוש הזה? תפסיקי!
הם העיפו מבטים זה לעומת זה, דממתה משתרעת כמו קיר של קירות חבולים. אביטל נשמה עמוק והלכה לחדרך. אייל נחת על הספה בריצה, ובתוך הדלתות הסגורות נשמע קול של מים מתפזרים כאילו היא פתחה ברז כדי להחליף צעד של בכי.
הדבר לא הרגיש לו חשובה.
שלוש שנים לפני כן, הם התחתנו והיו בקומת דירה בתל אביב שמורשתה מהוריהם. ההורים, אחרי שפרשו למושב בכפר, רשמו את הדירה לשם בתור ירושה. הרהיטים הישנים, הקירות עם ניירות קרעים והלינוליום הפגום נשארו שם, מריחים בעבר של ברית המועצות.
אייל ראה את המיקום כמושלם מרכז, קרוב למשרדו, אך עוד כמה חודשים הרגיש שהקירות מדברים לו ושהזמן תקוע ב-1970. אביטל אהבה את “קן ההורים”, אך אייל טען שהקפאון של העידן מתקרב ומגרש אותו.
אביטל, תארי לי, הוא ניסה לשבור את השקט, האם אינך מרגישה שהסביבה הזאת מרצדת? שצריך לשנות ניירות קיר, להחליף הלינוליום, להכניס קצת מודרנה?
בטח, השיבה אביטל בנחמה, רק צריך לחכות שהפנסיבול יגיע או לחסוך כמה שקלים.
שוב “לחכות”? קינה אייל. כל האסטרטגיה שלך היא “שב בשקט והמתן”!
אייל זכר פעם איך הוא היה גאה שבידיו ניצב “פרח שעדיין לא נפתח” שכולם יפנו אליו. היום הוא ראה רק גבעול רדוד. אביטל מצאה שמחתה בכוס תה חמה, בקריאת ספרים בערב, ובמגבת חדשה במטבח. עבור אייל, זה היה רק מרתף של שגרה.
הוא לא רצה לעזוב, מפחד לחזור לזרועות ההורים, שדבריהם היו מסובכים. אמו, תמר, תמיד תמכה באביטל.
בני, אין לך זכות, היא תזכרה. אביטל בחורה משקיעה, מדברת בחכמה. אם אתה גר בדירתה, למה אתה מתלונן?
אמא, את עם לינה הוא רצה, שתי טיפטופות של מים שנתקעו במאה אבנים.
אבא, אברהם, השיב בחיוך:
תמר, תני לו להחליט בעצמו.
אייל, מביט באביטל, חשב: “זה כמו צל שמצמיד אותי למקום הזה”.
לבסוף, סובלנותו קרעה.
אביטל, איני יכול יותר, לחש על יד החלון.
מדוע? שאלתה בעיניים מלאות דמעות.
מהשגרה הזאת! כל היום עם סירים ומגבות, ואני לא רוצה לבזבז את החיים כך!
אביטל קפצה לשקית זבל, פתחה את הדלת ויצאה. אייל נותר מאחור, חושב שהיא תחזור ותשכנע אותו שלא ללכת. אך כשהיא חזרה, היא נראתה מרגיעה, כמעט פזית.
כנראה שזה באמת טוב לך, לחיות לבד, אמרה ברוגע. אסוף את חפציך.
תישארי כאן לבד, בזמן שאני הולך? נרתע אייל. זה גם הבית שלי!
אתה טועה, אייל, חייך אביטל בקור. זה הבית של ההורים.
כמה שבועות עברו, והוא עבר לבית של הוריו. הם הגישו בקשה לגירושין.
שלוש שנים עברו. אייל עדיין גר במרתף של ההורים, משכנע את עצמו ש”זה רק רגע לפני שיקח דירה משלו”. אך חוסר הצלחה בעבודה, קשרים חדשים שלא הפכו לזוגיות, וההורים שהזכירו לעיתים קרובות שהוא “דוד מבוגר”, לא עזרו.
באביב אחד, בחזרה מאוחר מהעבודה, הוא שם לב לבית קפה קטן עם אור רך ומוזיקה נעימה. הוא נעמד בפתח, אך נתקע.
מאחורי הקבלה עמדה אביטל אך היא שונה משמה של הזיכרון. חצאית אלגנטית, תסרוקת מסודרת, מפתחות רכב ביד, מבט של בטחון שמזכיר שמש זריחה.
אביטל? פקפקה בקולו.
היא הסתובבה, זיהתה אותו ברגע.
היי, אייל, אמרה בקול אחיד.
היי אתה נראית מדהימה, הוא ניסה לשבור את הקרח.
תודה, חייכה. עכשיו אני חיה כפי שתמיד רציתי.
עדיין בעבודה הישנה? שאל.
לא, פתחת סטודיו לפרחים, קולה נדחף בגאווה. חיכיתי זמן רב, עד שמישהו תמך בי.
ומי זה? הוא קרא, חפץ לדעת.
מפתיע, יצא מזדמן גבר, חיבק בעדינות את אביטל על הכתף ואמר:
אהובתי, יש לי מקום פנוי. בואי נלך?
אביטל הציגה:
תכירו, זה דוד, וזו אייל.
שמחה לראות אותך, אייל, הוסיפה, מקווה שגם אתה מרגיש טוב.
אייל הנהן בשקט, פיו ניסה לומר משהו אך תקוע במילים. הוא חזה אותם, ראו איך אביטל קיבלה את דוד בזרועותיו והלכו מהקפה אל הרחוב. בפנים, קניא לו קנאה.
הוא נזכר במילים שלו: “אני חי עם פרח שלא נפתח”.
אבל הפרח נפתח, רק שלא יחד איתו.
