עשרים שנה אחר כך, אני מזהה בילד את עצמי מהעבר.
בערב שלפני החתונה, איתמר חשד ביעל בבגידה. למרות שנשבעה לו אמונים, הוא לא היה מוכן להקשיב לה. כעבור עשרים שנה, פגש את בנה. הוא היה העתק מדויק שלו…
אהבה ביניהם הייתה גדולה וחזקה, כזאת שכמעט לא רואים אפילו לא בספרים. יצרית, מיוחדת, עצומה. רבים קינאו בהם וברשתות החברתיות דיברו. השניים התכוננו לאט לחתונה, שלבסוף לא קרתה.
בליל שבת, יום לפני החתונה, יעל גילתה לאיתמר שהיא בהריון. במקום לשמוח התפרץ. איתמר היה משוכנע שהיא בגדה. חזר ואמר: “אין אפשרות שנכנסת להריון כל כך מהר.” הסתכל לה בעיניים והצהיר שלא מאמין לה. יעל ילדה את הילד לבד.
חבריו אמרו לו שהוא טועה. כולם ראו שיעל אהבה אותו אהבת נפש. אבל לבו היה סגור. במריבה האחרונה ביטלו את החתונה. איתמר אפילו הציע לה הפלה, אבל יעל לא הסכימה. עד הרגע האחרון קיוותה שתשובתו הייתה שגויה אבל הוא לא התקשר.
היא נשארה בשתיקה. איתמר חשב שהוא צודק. כל אחד פנה לדרכו. יעל נאלצה להתמודד עם הכול בעצמה. אפילו כשפגש אותה פה ושם בשדרות רוטשילד, בגינה עם הילד הסתובב לצד השני, מסרב להרפות מן העבר.
החיים של יעל לא היו קלים. אמא חד-הורית, עובד בעבודות ניקיון ובמלצרות, ויתר על חייה האישיים, אבל הייתה לה מתנה ילד קטן, שלמענו עשתה הכול.
היא עשתה כל מאמץ שלא יחסר לו דבר עשתה משמרות כפולות כדי שיוכל לגדול בלי דאגות. הדר היה עמוד התווך שלה, המגן שלה.
הדר למד באוניברסיטה, שירת בצה”ל, קיבל משרה מכובדת. כשגדל, הפסיק לשאול מי אביו הבין הכול לבד. בילדותו יעל סיפרה לו אגדות על אביו, אבל האם האמין באמת? ברור שלא.
הדר היה בדיוק כמו אביו. בגיל עשרים הזכירה לאמו את איתמר שאהבה. ואז, יום אחד, דרכיהם הצטלבו של יעל, של איתמר ושל הדר. ברור שהיה קשה להחמיץ את הדמיון. איתמר הביט מרחוק זמן ממושך, בלי יכולת לומר מילה.
רק אחרי שלושה ימים, בא אל יעל ושאל בקול רועד:
״תוכלי לסלוח לי?״
״מזמן כבר…״ היא לחשה.
רק אז שבו סיפוריו של אבא לחיות והדר התבונן לראשונה באביו האמיתי.







