עשרים ושש שנים אחרי
המרק אדום שהכנתי באותו ערב יצא בדיוק כמו שצריך. מיכל הורידה את המכסה מהסיר, טעמה בכף, הוסיפה קמצוץ מלח וחייכה לעצמה בשביעות רצון. עשרים ושש שנים היא כבר מכינה אותו בדיוק כמו שגיא אוהב סמיך, עם סלק אדום־כהה, שמנת חמוצה כמו פעם אצל אימא שלה, ועם שמיר קצוץ שמוסיפים ממש ברגע האחרון כדי שהניחוח יישאר. היא ערכה שולחן בסלון, פרסה חלה, הניחה את הכוס הישנה שלו, זו עם האמאיל הסדוק, שהוא בשום אופן לא מסכים להיפרד ממנה למרות שצריך.
שגיא חזר הביתה בתשע ורבע. תלה את הג׳קט על המתלה, שנפל מייד על הרצפה, ונכנס ישר למטבח, כמעט בלי להסתכל עליה.
מרק אדום? הוא שאל, מרפרף על הסיר.
כן. שב, אני אגשימה לך.
הוא התיישב, שלף את הטלפון והתחיל לגלול. מיכל מזגה לו, שמה לפניו את הצלחת. הוא אכל בשקט, העיניים תקועות במסך. היא ישבה מולו עם כוס תה שהתקרר כבר שעה. בחוץ נשבה רוח קרה של נובמבר, מרעידה את הענפים של עץ התפוח שהם שתלו בעצמם, עוד כשהיו זוג צעיר, בשנה הראשונה בבית הזה.
שגיא, אמרה מיכל, אולי הגיע הזמן שנדבר.
הוא הרים אליה עיניים. לא היה שם כעס, לא עניין. פשוט מבט של מישהו שהפסקת אותו באמצע משהו חשוב.
על מה יש לדבר?
לא יודעת, אנחנו זרים בחודשים האחרונים. אתה חוזר מאוחר, יוצא בבוקר לפני שאני קמה, כמעט לא רואה אותך. הכול בסדר איתנו?
הוא הניח את הטלפון. לקח חתיכת חלה.
את רצינית? מה זאת אומרת ״הכול בסדר״?
אני מתכוונת אלינו. לקשר שלנו.
הוא שתק רגע. אחר כך הסתכל עליה באופן מוזר, כאילו התיישב להביא הסבר על שמן למכונית שלו נטול רגש, בלי טיפה של בושה או חרטה.
את רוצה אמת?
כן, אני רוצה אמת.
האמת, אמר וחתך עוד ביס מהחלה, שאני כבר לא מאוהב בך. המון זמן לא. אני מעריך אותך כבת בית, כאדם שיודע לנהל את הבית. את מבשלת, מסדרת, לא עושה בלגנים. זה נוח. אבל אהבה? זה כבר לא קיים, מיכל.
היא הביטה בו. הוא אמר את זה בשקט גמור, בלי דרמה, בלי שמץ של זדון. פשוט אמת קרה ונוקבת.
את רציני? לחשה.
תמיד כשאני מדבר על דברים חשובים.
וככה אתה זורק לי את זה? בזמן המרק?
מתי עוד? את שאלת.
היא קמה, אספה את הספל שלה, שמה בכיור. עמדה קצת ליד החלון, מסתכלת על החושך ועל האורות מהבית של כנרת ממול. בטח גם אצלם עכשיו ארוחת ערב.
בסדר, אמרה מיכל והלכה לחדר שינה.
לא דיברו יותר באותו ערב. הוא גמר לגלול בטלפון, אחר כך התכרבל על הספה בסלון, כמו שכבר התרגל בחודשים האחרונים. היא שכבה במיטה פתוחות עיניים, שומעת אותו נוחר מהצד השני של הקיר. המרק נשאר על הגז. כמעט לא נגעו בו.
זאת סתם רגע קטן מהחיים, כזה שאי אפשר להמציא. פשוט, קשה, והכי אמיתי שיש.
בבוקר, מיכל קמה כמו תמיד בשש. הרתיחה מים, יצאה לחצר להאכיל את החתולה שהגיעה אליהם לפני שנתיים ומאז לא הסתלקה. אוויר נובמבר היה חד ומלא ריח עלים רטובים. עמדה שם, בקור, עם חלוק מעל הפיג׳מה, מסתכלת על הגינה. עץ התפוח עמד עירום, עקום. על האדמה, כמה תפוחים אחרונים מתחילים להרקיב. לא הספיקה להרים. או שפשוט לא רצתה.
“נוח,” חזרה בלב על הביטוי של שגיא.
עשרים ושש שנה בישולים, כביסות, סדר, קבלת אורחים, דיבור עם אנשים הנכונים, בלי לשאול שאלות מיותרות, שמירה על בית שנראה לא פעם כמו קסם. זה היה התפקיד שלה, והיא עשתה אותו טוב. מאוד טוב. אבל מסתבר, שהתפקיד האמיתי היה אחר: לא “אישה” ולא “אהובה” אלא “נוחה”.
החתולה התחככה לה ברגל. מיכל ליטפה לה את האוזן.
צריך לחשוב, מתוקה, היא מלמלה.
הקומקום שרק. היא חזרה פנימה.
לא הכינה ארוחת בוקר. לראשונה מזה שנים ארוכות. רק עשתה לעצמה תה, לקחה ביסקוויט וישבה בכורסה בחלון. שגיא יצא בשבע וחצי, מבט מופתע לפספס את השולחן הריק.
אין ארוחת בוקר?
אין כלום על הגז, ענתה, לא מרימה עיניים מהתה.
הוא עמד דקה, לקח את המעיל ויצא בלי מילה. דלת נסגרה. שמעה את הרכב יוצא מהחצר, המנוע דועך.
השתיקה בבית הייתה כמעט גשמית. היא נשמה אותה, מרגישה שמשהו חשוב השתנה. לא בו, לא בזוגיות. בה.
חשבתי על זה, אמרה לעצמה: לפעמים החיים אחרי גיל חמישים באמת מתחילים בדיוק כך, משיחה של ערב, ממשפט אחד שמטלטל את הכול. לה יש כבר חמישים ושתיים, לשגיא חמישים וחמש. הם חיים בבית בהרצליה, שכונה קטנה שבה כולם מכירים את כולם, לכל אחד גדר, עץ פרי, שגרה פשוטה. הבית היה בית טוב גדול, עם קומה שנייה, מרפסת, ועץ התפוח ההוא. שנים חשבה שזה באמת המרכז המשותף שלהם.
אבל בית של מי הוא באמת? איך הוא רשום? מי בכלל שם לב לכספים, לקרקע, לכל החסכונות שהכניסה ממכירת הדירה הישנה שלה עוד בתחילת הדרכם המשותפת?
מיכל הניחה את הכוס ושאלה את עצמה שאלות שלעולם לא העזה לשאול. אף פעם לא התעניינה ברצינות בכספים. שגיא תמיד אמר “עזבי, אני דואג.” והיא לא דאגה. הוא עבד בנדל”ן, עסק בעסקאות, בעניינים. לא נכנסה יותר מדי. היו חיים טובים, תמיד היה כסף. זהו.
עכשיו משהו בפנים נפתח. בשקט, נטול דמעות. פשוט פתאום ידעה: צריך לברר הכול. הכול.
לקראת הצהריים התקשרה אל תמרה, החברה הכי ותיקה שלה, מאז י”ג, אף על פי שתמרה גרה כבר שנים בתל אביב והן לא רואות הרבה.
תמי, חייבת להיפגש.
קרה משהו?
שגיא אתמול אמר לי שאני… נוחה. לא אהובה. לא חשובה. פשוט נוחה לו. כמו רהיט.
שתיקה.
תבואי אליי, אמרה תמרה, עכשיו. עזבי הכול.
הן נפגשו בבית קפה קטן ליד הדירה של תמרה. תמרה, אישה פרקטית, חדת לשון, גרושה פעמיים, כמו שהיא תמיד אומרת “עם תעודת בגרות מהחיים”. שמעה את מיכל עד הסוף, לא קוטעת. בסוף שיחקו בכפית ודיברה.
מיכל, זוכרת כשמכרת את הדירה שלך ב-98?
כן. השקענו בבנייה של הבית.
והכסף? לאן הלך?
מיכל חשבה.
לבית. שגיא דאג להכול.
ומה עם מסמכים? בית, קרקע? על שם מי כתוב?
מיכל שתקה. פתאום קלטה: אפילו לא בטוחה להגיד. לא יודעת. וזה מביך.
זהו, סיכמה תמרה. מיכל, לא רוצה להלחיץ, אבל חייבת לבדוק הכול. עכשיו. תתחילי מהמסמכים.
את חושבת שיש בעיה?
כשגבר אומר לך בפנים שאת נוחה לו, הוא כנראה מאוד בטוח בעצמו. לא מדברים כך לאדם שיכולים לאבד בקלות. מבינה?
בדרך הביתה מיכל חזרה שוב ושוב על המשפט הזה. “את מי שמפחדים להפסיד, לא מרגיעים כך.”
כשחזרה נכנסה למשרד. שגיא לא אהב שהיא נכנסת לשם. אמר שרק הוא מסתדר ב”סדר העבודה” הזה. היא תמיד כיבדה. היום נכנסה, הפעילה אור, הסתכלה מסביב.
שולחן, תיקים, מגירות. משרד רגיל. פתחה את המגירה הראשונה מסמכים, חשבונות. השנייה נעולה. השלישית נפתחה בקלות, ושם תיק עם הכיתוב “בית מסמכים”.
התיישבה על הרצפה עם התיק. התחילה לקרוא: טאבו של הבית שגיא כהן. טאבו של הקרקע גם שגיא. הכל על שמו. דפתרה מסמכים עד הסוף השם שלה לא מופיע.
ישבה עשרים דקות. אחר כך החזירה הכול למקום. הלכה למטבח, הרתיחה מים, עשתה תה עם דבש מהצנצנת, שתתה לאט עד הסוף.
היא לא בכתה. זה היה הדבר הכי מוזר. פעם בטח הייתה פורצת בבכי, נסגרת בחדר. עכשיו לא הייתה בה עלבון רק איזו התפכחות, ריכוז של מישהי שמבינה שצריכה להתארגן מחדש, למשהו שעוד לא ברור, אבל יודעת הגיע הזמן.
בלילה פתחה מחשב נייד והתחילה לבדוק. כלכלה לנשים אחרי גירושים. זכויות אישה בפירוק שותפות. מה זה רכוש משותף. קראה הרבה, כתבה הערות. עד שתיים בלילה דף שלם שאלות.
בבוקר התקשרה לעורכת דין מוכרת, שלקחה מספר שלה דרך קשרים לא של שגיא, לא של החברים המשותפים. קבעה פגישה.
ואז קפץ לה עוד משהו: יש להם עורכת דין. שגיא משתמש כבר חמש שנים בשירותים של רווית אדלר עורכת דין ג’ינג’ית, בת ארבעים ומשהו, תמיד עם חליפות מחויטות ומבט חד. פגשה אותה פעמיים באירועים, פעם אחת בבית. תמיד נראתה מקצועית; מיכל העריכה, וזהו.
עכשיו פתחה את הסלולרי של שגיא הוא השאיר אותו באי שליד חדר הרחצה. לא פתחה ווטסאפ, לא נכנסה הודעות. רק חיפשה את השם שלה רווית. שיחת טלפון אתמול ב-22:30. סגרה את הטלפון.
זה הספיק לה. התמונה התחילה להתבהר. בלי הוכחות, אבל הכיוון היה ברור.
הפגישה עם העו”ד התקיימה לאחר שלושה ימים. קראו לו ד”ר נחמן ישראלי, חמישים ומשהו, דיבור רגוע. היא תיארה: נישואין בני 26 שנה, הבית על שם הבעל בלבד, הדירה שלה נמכרה לטובת הבנייה, אין לה מסמכים שמוכיחים חלקה בכסף.
זו תבנית קלאסית לאנשים מהדור ההוא, הסביר. נרשם על המטפל בעניינים, לרוב הבעל. זה לא מוחק את הזכות שלך.
ומה אני שווה?
החוק קובע שרכוש שנצבר בנישואין משותף, לא משנה על מי רשום. צריך לבדוק מתי נקנו הקרקע והבית, ואיפה אפשר להוכיח ויתורים או מתנות.
הדירה שלי, אמרה מיכל, מכרתי אותה ונתתי הכול.
יש מסמכי מכירה?
חשבה. חוזה מכירה. אולי שמרה.
כנראה שיש. אבדוק.
זה חשוב. אם כתוב שם סכום ואפשר להראות שהכסף הלך לבית, יש בסיס חזק.
חזרה הביתה עם משימה ברורה. חיפשה שעות. חפרה במגירות, קרטונים ומחברות, עד שבארגז ישן, בין חומרי לימודים, מצאה תיק מהניינטיז. המסמכים היו שם: חוזה מכירת הדירה אפריל 98. סכום ברור.
הביטחון שלה טיפה גדל. המסמך קיים.
שבועיים מיכל התנהלה דו-קיום. כלפי חוץ לא השתנה הרבה, רק שלא דאגה כבר לשגיא לא אוכל, לא כביסה, לא חולצות מגוהצות. אחרי שלושה ימים שגיא הגיב:
מיכל, אין לי חולצה מגוהצת.
נכון.
לא תגהצי?
לא.
הסתכל עליה מופתע, זר לו.
את עוד כועסת מהשיחה?
לא, אני פשוט קלטתי כשאתה אומר ״נוחה״, לי זה יוצר קווים חדשים. אם אני לא אישה אלא שירותית, בוא נגדיר גבולות.
הוא גמגם, חזר למשרד. שמעה אותו לוחש בטלפון. לא הקשיבה. היו לה עניינים משלה.
בדקה בעיון כל מה שמצאה בענייני נדל״ן שלו. לא מכעס, פשוט כי חייבים. גילתה שני חוזים שהדאיגו אותה. הביאה אותם לעו”ד.
תראי, הצביע, פה יש שני גופים רשומים, אבל אותו כתובת. זה לפעמים סימן לזיוף שווי שוק.
זה לא חוקי?
זה לבדיקת רשות המסים. מעניין אם יגלו בעיה, חלק מהנכסים יכולים להיות מוקפאים. חשוב שתהיי זהירה, שלא תיפגעי.
אפשר שאני איפגע?
אם את רשומה כשמשותפת, יתכן שכן. אבל אם לא, ורק בבית חצי שלך, יש על מה להילחם.
זה כבר נהיה רציני. מיכל חזרה, ישבה עם החתולה על הספסל בגינה, למרות הקור. נובמבר כבר בסוף; האדמה התקשתה, העלים נעלמו.
בעלה הרעיל, הולן מיכל, זה לא זה שצועק. זה פשוט מישהו שלא רואה אותך. שמתייחס אלייך כמו עובדה קיימת, לא כשווה.
היא גמרה בלב שדי. נחמן, עורך הדין, עזר לה להגיש תביעה לפירוק רכוש משותף. אספו יחד כל מסמך אפשרי חוזה מכירה, קבלות, כמויות חשבוניות שהייתה צריכה לשלוף מהעבר. הכול הראה שבית נבנה מנישואין וכולל את כספה.
היא לא סיפרה לשגיא. המשיכה כמו שגרה. הוא כנראה חשב שענייני בית ספר פתורים לבד. הוא לא הבין.
בינתיים, תמרה שיש לה קשרים, חקרה קצת ומצאה: לשגיא יש כמה חברות. אחת חדשה, רשומה ממש השנה, יחד עם רווית אדלר.
מיכל שתקה.
שמעת אותי?
כן, תמי.
את מבינה, שזה לא רק אישי?
הבנתי. גם עסקי. כנראה משהו מתבשל. את צודקת אני חייבת להזדרז.
התקשרה לעו”ד שלה, ספרה. הוא חרץ:
זה חשוב. אם הוא מנסה להעביר נכסים לחברה חדשה, אנחנו חייבים לבקש עיקול זמני בבית משפט. זה יבטיח שהבית לא יברח.
תעשה את זה?
ברור. בואי מחר.
הגיעה בבוקר, ישבו וחתמו. כל מסמך הוסבר, כל מהלך קיבל הסבר. פתאום עניינים משפטיים נראו מובנים ולא מפחידים העיקר להבין למען מה את שם.
יצאה החוצה וירד שלג דק, כמעט בלתי נראה (טוב, תל אביב גשמים חריגים). עמדה ומילאה אותה הרגשה חדשה: לא ניצחון, לא חגיגה, אלא הערכה עצמית לשקט הזה שלפחות לא נותרה שקופה.
שגיא גילה מה קורה תוך שבוע. התקשר כשהייתה בסופר.
מה את עושה?
למה אתה מתכוון?
מיכל, התקשרו אליי מהבית משפט. מה קורה? עיקול? את פותחת תביעה?
כן, שגיא.
את… השתגעת? בגלל אותה שיחה?
בגלל עשרים ושש שנים ענתה בשקט. עכשיו אני תופסת לחלב. נדבר בבית.
ניתקה. לא רעדה, לא פמפמה. אפילו הופתעה מעצמה.
בערב שיחה קשה. שגיא היה לחוץ, הסתובב, דיבר מהר.
מיכל, הבית שלי, אני בניתי, טיפלתי, שילמתי.
גם מהכסף שלי, ששמת בבניית הבית. יש לי מסמכים.
זה היה מתנה! את רצית!
רציתי להשקיע בבית משותף. לא ברשום עליך בלבד.
דיברת עם עו”ד מאחורי הגב?
כמו שאתה פתחת חברה חדשה עם רוית מאחורי הגב.
שתיקה כבדה.
למה את מתכוונת?
רוית אדלר. החברה שלכם. נרשמה במרץ השנה.
הוא התיישב, מבט אחר בעיניו כמעט כבוד מעורב באיבה.
התכוננת טוב.
הבנתי שצריך. אמרת להיות שימושית. עכשיו אני שימושית לעצמי.
הוא לא ענה. הכוס קפה שלו נשארה באמצע השולחן.
מיכל, אולי נפתור את זה יפה.
רק דרך עורכי דין.
שלושה חודשים של לחץ, לא דווקא אמוציונלי, יותר לוגיסטיקה. בית משפט, שיחות, דיונים. נחמן היה מהמנוסים שעוזרים באמת בלי להפחיד, בלי להבטיח סתם. הסביר איפה עומדים, מה הולך.
בינתיים התברר שלשגיא יש בעיות עם עסקאות הנדלן. חקירת מסים גילתה כמה תרגילים. באופן מפתיע זה גם סייע למיכל היו לוחצים להגיע לפשרה.
שגיא ראה שדברים מתדרדרים והפך רך יותר. לבסוף הגיעו להסכמה: הבית שלה; הוא קיבל כמה נכסים אחרים, שבכל מקרה היו בסכנה. רווית נעלמה מהתחום ברגע שהתסבוכת הסתבכה.
מיכל שמעה זאת מתמרה, מאיזו ידיעה משותפת.
אומרים שרווית השתחררה ממנו. כשנהיה חם במסים, חיפשה תירוצים.
חכמה היא, אמרה מיכל אני לא עשיתי בשבילי, שם הבעיה.
הסכם נחתם בפברואר. יום קר, שמים אפרפרים. ישבו יחד מיכל ונחמן, שגיא והעו”ד שלו. כמעט לא דיברו, חתמו. פעם אחת הרים עליה מבט היא ענתה בישירות. לא חגיגית, לא פגועה. שקטה.
אחר כך, נחמן לחץ לה יד.
היית אלופה.
פשוט עשיתי מה שצריך.
זה הרבה.
שגיא עזב באותו יום. לקח את הדברים שלו והיא לא הסתכלה מהחלון. היא סידרה מטבח: זרקה חפצים ישנים, הניחה את הספל ההוא במדף. סתם ספל.
הבית רשמית שלה. שתי תעודות בטאבו במגירה. היא עוד לא עיכלה. לא התרוממות, משהו אחר. פתאום יש מרחב שקט חדש שהוא רק שלה.
האביב בא מוקדם כבר במרץ ראו ירוק על עץ התפוח. מיכל יצאה לגינה עם קפה, מתבוננת בו. עץ עקום, קשיש, לא מושלם אבל חי.
החתולה הצטרפה, התמתחה, והשתטחה בשמש.
בערב תמרה התקשרה.
נו, איך את?
בסדר. ניקיתי גינה. מצאתי קן ישן ריק מתחת לתפוח.
סימבולי. יש לך תוכניות קדימה?
רוצה להשכיר את הקומה העליונה. היא שוממת. וגם להירשם לקורס ציור. זה ישב לי משנים.
ציור?
צוחקת?
ממש לא! הנה, לראשונה את חושבת מה את באמת רוצה.
כן, חייכה מיכל. כנראה שהפעם כן.
תמרה שתקה שנייה.
אפשר כבר לברך, אמרה.
על נישואין מיכל חושבת אחרת היום. לא בעצב, לא בהלקאה. פשוט מסתכלת בסקרנות איך בנאדם יכול להפוך לשירות. לא באכזריות, פשוט כי ככה קורה כשלא בודקים. ואולי לפעמים הצד השני אפילו לא מתכוון.
הסיפור על הפרידה, זה לא סיפור של צרחות ובכיות. זה סיפור של ניירות בארגז מתחת למחברות, של עו”ד יבש וטוב. של בוקר אחד בלי לארגן ארוחה ואף אחד לא מת. של שיעור לחיים לבדוק על שם מי באמת הבית.
באפריל היא תלתה מודעה להשכיר את הקומה. זוג צעיר הצטרף אחרי שבועיים עובדים במרכז, שקטים. רצו להיות מנומסים ואפילו חילקו עוגה מהשוק. נחמד, לא מעיק.
קורס הציור החל במאי, בסטודיו קטן במושבה. הגיעו כל מיני גימלאים, אמא בחופשת לידה, קבלן בן שישים שתמיד חלם לצייר. המורה אמן משוגע עם זקן ואי של שקט בעיניים דיבר מעט, ישר ולעניין.
בשיעור הראשון ציירה תפוח. יצא עקום מעט. הסתכלה ופתאום צחקה תפוח עקום, כמו אצלנו בגינה.
יום אחד ביוני, ישבה מיכל על המרפסת, שותָה תה, ספר צמוד. הטלפון שקט. שגיא לא התקשר כבר חודשיים. דרכו הגיעו שמועות, הוא שכר דירה בתל-אביב, מסתדר איכשהו. רווית איננה. החיים אחרי טריקים אחרים.
היא לא שמחה לאיד. האמת, כבר לא הזיז לה. לא מתוך אכזריות פשוט שלווה. מה שהוא עושה, כבר לא שלה.
איך עוברים בגידה? אין תשובה אחת. אולי לכל אחת יש שיטה. אצלה לעסוק בדברים קונקרטיים. לא לנתח בלי הפסקה, לא להזין עצבים. פשוט לארגן מסמכים, למצוא מומחה, לעשות מה שצריך.
דיברו פעם על גורל האישה כאילו זה משהו קבוע מראש. לסבול, לשאת, להסתדר. אבל מיכל, בגיל חמישים ושתיים, הפנימה: גורל זה לא גזר דין. זו נקודת פתיחה שממנה אפשר לבחור כיוון.
היא בחרה. אולי מאוחר אולי לא, כי יש חיים חדשים אחרי החמישים. זה לא סוף זה התחלה. זהיר ומשונה, בלי ביטחונות אבל התחלה.
בסוף יוני פגשה את שגיא במקרה בתור במשרדי העירייה. הוא ראה אותה ראשון. נעמד לידה.
היא לא ציפתה. עמדה שם, קלסר ביד, שמלת פשתן לבנה, והוא מולה.
היי, אמר.
נראה קצת רזה, עייף, חליפה קצת מקומטת. פעם היא הייתה מגהצת לו.
היי, ענתה.
עמדו חצי דקה.
איך, איך הולך? שאל.
בסדר. ואתה?
משלים עניינים. יש הרבה לסדר.
ברור, אמרה. קורה.
הביט בה. במבט שלא הכירה. מבולבל, אולי קצת מבין.
מיכל, רציתי…
שגיא, קוטעת. לא צריך. באמת. אין לי כעס, אין בי עלבון. הכל כבר מאחור. חבל.
התחלף לה המספר. נגשה לדלפק, הגישה מסמכים.
כשפנתה הוא כבר עמד בעמדה אחרת. יצאה מהעירייה, דלת זכוכית נסגרת מאחוריה.
בחוץ שמש. קיץ אמיתי. ריח אספלט חם ועצי הדר מהבית ליד. נשענה דקה, הפנים בשמש. עוצמת עיניים.
הטלפון רוטט. תמרה.
נו, נגמר?
נגמר. הכל בסדר.
כל הכבוד. תשמעי, יש תערוכת אקוורלים במוצ״ש, בא לך?
ברור, עונה מיכל.
איך את עכשיו?
חושבת רגע. מסתכלת על הרחוב, על האנשים, על שמיים כחולים, על פרחים לבנים באוויר, לא שמים על כלום.
עכשיו בסדר, תמי. לא מדהים, לא נפלא, לא אושר אין קץ. פשוט בסדר. באמת.
זה המון, מתמלאת תמרה.
נכון, עונה מיכל. זה באמת המון.
