עשיתם את החשבון לא נכון – דנה תקפוץ היום, בסביבות שבע. זה בסדר מבחינתך? איריס הניחה את המסרק והסתובבה לעבר בעלה, עומר, שהיה עסוק עם השלט של הטלוויזיה. הוא הנהן בלי להוריד את העיניים מהמסך. – בטח. שתבוא. איריס חייכה וחזרה למראה. היא אהבה את זה שבעלה מסתדר טוב עם אחותה. דנה הייתה קופצת לא מעט, לפעמים פעמיים-שלוש בשבוע, נשארת עד מאוחר, והדירה הייתה מתמלאת בצחוק ושיחות. איריס הייתה מקשיבה להם מדברים על סדרות או מתווכחים על פוליטיקה, וחושבת כמה יש לה מזל – בעל אמין, אחות אהובה, משפחה חמה – ממש כמו בסרטים, רק במציאות. לפעמים בכל זאת משהו הטריד אותה – שטויות, באמת. איך עומר מתקרב לדנה כשהיא מספרת סיפור מהעבודה, איך היא נוגעת בכתף שלו כשהיא צוחקת, איך הם מתלחשים במטבח ונעצרים כשאיריס נכנסת. היא רגע העיפה את המחשבה – שטויות. דנה הרי אחותה הקטנה, זאת שהיא טיפלה בה עוד מתקופת בית הספר. ועומר שלה, חמש שנים הם יחד. אוטוטו יום נישואין. …באותו ערב, איריס יצאה מוקדם מהעבודה לקניות לכבוד החגיגה שלהם. רצתה להפוך את מחר למיוחד. המפתח הסתובב בקלות. איריס נכנסה למסדרון ונעצרה. הדממה בדירה הייתה עבה ומוזרה. נשמע רחש מהסלון. היא פסעה במסדרון, דחפה את הדלת ונעמדה בכניסה. דנה ישבה על הכורסה האהובה שלה, בנינוחות של אחת שגרה שם תמיד. עומר עמד בחלון וניתק קשר עין כשנכנסה. – מה קרה, למה אתם כאלה? – ניסתה איריס לחייך והשפתיים סירבו לשתף פעולה. דנה הרימה מבט. איריס בקושי זיהתה אותה. לא נשאר זכר לדנה הביישנית, שתמיד שואלת עצה או בוכה על הכתף של אחותה. מולה ישבה אישה זרה. – קרה. אני בהריון, מעומר שלך, – אמרה דנה בקרירות. – תתחילי לארוז. מעכשיו אני גרה פה. היד שלה נחה על בטן שטוחה, מוסתרת מתחת לחולצה רפויה. איריס קפאה, מסביבה עולם ממשיך כרגיל: רעש מכונית, טלוויזיה אצל השכנים, אבל היא לא מצליחה לנשום. – מה?! – הקול שלה נשבר ונחנק. – שמעת טוב, – דנה נשענה אחורה. – הכל כבר סגור בינינו. נמאס להעמיד פנים. איריס הסתכלה על עומר. הוא המשיך להסתיר את פניו בחלון, כתפיו כפופות, אגרופים מלבינים. – עומר, – פסעה לעברו. – תסתכל עליי. הוא הסתובב, ובעיניו לא היה חרטה ולא בושה. רק תשישות והקלה. – איריס… זה מה שקרה. סליחה. – זהו? חמש שנים “וזה מה שקרה”? – בלי דרמה, – עיקמה דנה פניה. – דברים קורים, יש בנאדם חדש, צריך להמשיך הלאה. דנה קראה לו “עומרי” – בדיוק כמו שאיריס קראה לו. – כמה זמן זה? – חנוקה שאלה איריס. דנה זרקה מבט לעומר וצחקה. – שנה בערך, אולי יותר. אז מה? שנה. כל אותם ערבים שאחותה נשארת עד מאוחר, כל המבטים שהיא פירשה כמשפחתיות. – חשבתי שאת אחותי, – הקול שלה התקשח מבלי לשים לב. – חשבתי שאת אוהבת אותי. – אני אוהבת, – דנה משכה בכתפיה בקלילות שגרמה לאיריס לחשוך עיניים. – אבל את עצמך צריך לאהוב יותר. וגם את עומר. ומה את… תמיד היית מדי נכונה, מדי בסדר. זה משעמם, את מבינה? איריס זינקה לעומר, אחזה בחולצתו וסובבה אותו אליה. – תגיד שהיא משקרת! תגיד לי שהכל מתיחה גרועה! עומר ניסה להשתחרר, אבל איריס החזיקה חזק. – איריס, תפסיקי, את יודעת הכל… – אני לא יודעת כלום! – היא הדפה אותו בכוח. – חמש שנים! עזבתי עבודה בשבילך, סעדתי את אמא שלך בבית חולים! ואתה… היא שלפה כרית וזרקה עליו בזעם. הוא בקושי הצליח להתחמק. – הבאת אותה למיטה שלנו, חתיכת נבזה! – תרגעי, – דנה קמה ויישרה את החולצה. – די עם ההיסטריה הזו. איריס תפסה מהמדף מסגרת תמונה מהשנה שעברה בחנוכה – הם מחובקים, מחייכים. – גידלתי אותך! – זרקה את התמונה על הקיר, הזכוכית התנפצה. – עשיתי אתך שיעורים! הגנתי עליך! וזו התודה שלך? – די, נו, שמענו את זה כבר. – דנה גלגלה עיניים. – עומר תמיד אהב צעירות וזוהרות. אם כבר, אני לפחות כנה! – כנה? – הצחוק של איריס חתך באוויר. – שנה של בגידה זה כנה?! היא תפסה מאפרה חגיגית – מתנה מהחמות, והניפה. – איריס! תניחי! – עומר ניסה לעצור אותה, ללא הצלחה. המאפרה פגעה בוויטרינה, הזכוכיות התנפצו. – אל תדאגו, עוד לא סיימתי, – איריס נשמה בכבדות. – זה אפילו לא ההתחלה. היא החלה לזרוק מהמדפים חפצים – ספרים, מזכרות. – איריס, תפסיקי! – עומר ניסה לתפוס בה. – אל תיגע בי יותר בחיים! דנה נסוגה לכיוון הדלת, הפעם לראשונה היה דאגה בפניה. – אולי נדבר על זה בשקט? את צריכה לעזוב, לנו יש משפחה וילד, הדירה חשובה לנו… תארזי ותלכי… – אני צריכה לעזוב? – איריס נעצה מבט קפוא. – אני?! ופתאום התבהרות חדה בשקט. – נראה ששכחתם פרט קטן, עשיתם טעות בחישוב. – היא סידרה שיער פרוע. – הדירה הזו שלי. קנינו אותה לפני שהתחתנו, רק על שמי. עומר, לא סיפרת לדנה? דנה פזלה לעומר. הוא החוויר והשפיל עיניים. – מה קשור עכשיו דירה? – דנה ניסתה להישמע בטוחה. – יש לנו ילד, משפחה, לנו יותר מגיע– – משפחה? – איריס גיחכה נטולת רחמים. – לכו תבנו אותה במקום אחר. לכו מפה – שניכם, עכשיו. – את לא יכולה! – דנה קולה עלה. – זה אכזרי! אני בהריון! – היית צריכה לחשוב על זה לפני ששכבת עם בעל של אחותך. החוצה. עומר ניסה לתפוס בידה. – איריס, אולי נמצא פתרון? אין לי לאן ללכת, כל החפצים שלי כאן… ואולי בית משפט? – תנסה. הדירה רשומה על שמי עוד לפני הנישואין. קח רק את הדברים שלך, אשמח להודיע לך מתי. – אבל… – החוצה. – הקול שלה היה רגוע אך נוקב. – אתה והמאהבת ההריונית שלך – עופו מהבית שלי. דנה חטפה את התיק בדרך אל הדלת ואיימה: – אמא תשמע איך התנהגת. היא לא תסלח לך. – נבדוק. איריס טרקה את הדלת ונשענה. הדמעות שטפו לה את הפנים. …שלושה ימים לאחר מכן, אמא התקשרה. – ילדה שלי, – הקול שלה נשמע עייף. – דנה סיפרה לי הכל. את הגרסה שלה, כמובן. – אמא, אני… – תני לסיים. שמעתי אותה. ואז אמרתי לה שלא תחצה את הסף שלי יותר, עד שתפקח עיניים ותבקש ממך סליחה על הברכיים. איריס התקשתה לנשום. – את… את בצד שלי? – ברור. דנה פעלה בצורה מחפירה, וגם עומר. תישארי חזקה, תתגרשי ממנו, תתחילי מחדש. הופ, יש לך דירה, והוא יקבל אפס. את חזקה, תתמודדי. איריס התיישבה על הרצפה ופרצה בבכי. בקרב הזה, היא כבר לא לבד. יש לה גב – מהאמא שלה – שלא ציפתה לו. עשיתם את החשבון לא נכון

נטלי תקפוץ אלינו היום, סביב שבע. זה בסדר מבחינתך?
נועה הניחה את המברשת ופנתה לבעלה, עמית, ששיחק עם השלט של הטלוויזיה. עמית הנהן מבלי להסיט מבט מהמסך.

ברור, בכיף, שתבוא.
נועה חייכה וחזרה למראה. היא תמיד אהבה שעמית מסתדר כל כך טוב עם אחותה. נטלי הייתה קופצת הרבה, לפעמים שלוש פעמים בשבוע, נשארת עד מאוחר, והבית היה מתמלא בצחוק ושיחות רכילות. נועה הקשיבה מדי פעם איך הם מנתחים סדרה או מתווכחים על הממשלה, ובלב הודתה על מזלה הטוב בעל אמין, אחות קרובה, בית יציב. כמו סרט, אבל באמת.

לפעמים, האמת, משהו הדהד בתוכה, משהו קטן, מגרד. איך עמית מתקרב לנטלי כשהיא מתחילה לספר עוד סיפור מהעבודה, איך נטלי נוגעת לו בכתף כשצוחקת, איך הם לוחשים במטבח ונאלמים כשנועה נכנסת. אבל נועה סילקה את המחשבות. שטויות. זה נטלי, אחותה הקטנה, שגידלה מכיתה ה’. ועמית בן הזוג שלה כבר חמש שנים. בקרוב יש להם יום נישואין.

…בערב היום ההוא, נועה יצאה מוקדם מהעבודה, רצתה לקפוץ לשוק, להביא משהו מיוחד לארוחת החגיגה של מחר. רצתה שיהיה ערב חגיגי.

המפתח הסתובב בחור בקלות. נועה נכנסה למבואה ונעמדה. הדממה בבית הייתה לא טבעית, דחוסה, כאילו האוויר התעבה. מהסלון נשמעו קולות שקטים.

נועה עברה במסדרון, פתחה הדלת וקפאה על המקום.

נטלי ישבה לה בנוחיות בכורסה של נועה כאילו תמיד הייתה שלה. עמית עמד עצבני ליד החלון וכשנועה נכנסה, הפנה מבטו עוד יותר לקיר.

מה קרה לכם? ניסתה לחייך, אבל השפתיים לא נשמעו לה. קרה משהו?
נטלי הביטה בה. נועה לא זיהתה את אחותה. נעלמה נטלי העדינה, המהססת, שבאה לשפוך את הלב מול אחותה הגדולה מול כל פרידה עם בחור. ישבה מולה אשה זרה, קרה וחגיגית.

קרה, ענתה נטלי בגוון מונוטוני. אני בהריון מבעלך. תארזי ותעופי. אני נשארת כאן.
ידה נחה על הבטן. עדיין שטוחה, לא נראית מתחת לחולצה רחבה.

נועה נשארה לעמוד. מהרחוב נשמעה צפירה, אצל השכנים טלוויזיה ברקע. העולם המשיך לנהוג כרגיל והיא לא מצליחה לנשום.

מה?! קולה נחנק.
שמעת הכול, נטלי חייכה בשקט. החלטנו, עמית ואני. נמאס להעמיד פנים.
נועה הביטה בעמית. הוא עוד הביט הצידה, כתפיו שמוטות, ידיו לופתות את אדן החלון עד שהלבינו הפרקים.

עמית, צעדה אליו, תסתכל לי בעיניים.
הוא פנה אליה, ובעיניו היא לא ראתה לא חרטה ולא בושה רק עייפות ומעט הקלה.

נו’, פשט ידיים, זה מה יש מצטער.
זה מה יש? שמעה את עצמה מדברת ממרחק. חמש שנים ואומר לי “זה מה יש”?
די, נועה, נטלי עיקמה פרצוף. לא צריך דרמה. נו, קרה. לי ולעמית זה אמיתי.
עמית’לה. היא קראה לו בדיוק כפי שנועה רגילה.

כמה זמן? בקושי הוציאה את השאלה.
נטלי זרקה מבט לעמית וחייכה לעגנית.

שנה, אני חושבת. אולי יותר. מה זה משנה?
שנה. כל הערבים שנטלי נשארה עד מאוחר, כל ההקנטות, כל המבטים שחשבה שהם אחוות משפחה.

חשבתי שאת אחותי, לפתע קולה התחזק. חשבתי שאת אוהבת אותי.
אוהבת, ענתה נטלי בקלילות שהחשיכה את עיניה של נועה. אבל את עצמי יותר. וגם את עמית. את… את תמיד היית כזאת נכונה. יבש, נועה.
נועה הסתערה לעמית, תפסה אותו בחולצה, סובבה אליו.

תגיד שהיא משקרת! תגיד לי שזו בדיחה איומה!
ניסה להשתחרר, אבל נועה לפתה חזק הבד נקרע.

נועה, עזבי, הרי את מבינה
אני לא מבינה כלום! הדפה אותו, נתקע באדן החלון. חמש שנים! ויתרתי על עבודה בחו”ל בגללך! טיפלתי באמא שלך חודש בביה”ח! ואתה…
ידים משכו את כרית מהספה והטיחה בו. הוא הספיק להתחמק.

שיקרתם לי, בבית הזה! במיטה שלי! גועל נפש!
תרגעי, נטלי קמה וניערה את החולצה. נראה לך שאת נורמלית?
נועה שלפה תמונה מהמדף. שלושתם מחובקים, ראש השנה שעבר. היא צוחקת, בטוחה שיש לה משפחה.

גידלתי אותך! שלחה את התמונה בחוזקה, המסגרת התרסקה, הזכוכית עפה רסיסים. הכנתי איתך שיעורים כשאמא נעלמה מהבית! הגנתי עלייך! זה מה שאת עושה?
אוי, נועה. כמה פעמים אמרת את זה. אולי תפסיקי להתקרבן? עמית רגיל לבחורות עם יותר חיות, אותך סבל מתוך רחמים.
כנות? צחוקה חתך את האוויר, גם עמית הצטמרר. שנה של בגידות וככה מכנה את זה?
היא חטפה את מאפרת הזכוכית מהשולחן, מתנה מחמות, והניפה.

עזבי! עמית קפץ אליה, אך איחר.
המאפרה פגעה בוויטרינה, כוסות ונעלמו לרסיסים.

עוד לא סיימתי, נשמה עמוק, מצח מעוטר זיעה. זה עוד לא ההתחלה.
המשיכה לעבר המדפים, זרקה ספרים, פסלים, מזכרות מחופשות.

נועה, די! ניסה לאחוז בידה.
תעזוב אותי! לעולם אל תיגע בי!
נטלי נסוגה, לראשונה ניכרה דאגה במבטה.

בואי נדבר. את צריכה לפנות לנו את הדירה, אנחנו מקימים משפחה, צריך מקום. תגיעי להיגיון…
אני אמורה לפנות? עצרה, מביטה בזעם. נטלי התרחקה עוד צעד.
ופתאום הבינה בא הקרח של תבונה.

נראה ששכחתם פרט קטן, נועה הסיטה קווצות שיער. הדירה הזו שלי. קניתי אותה כשעמית ואני רק היינו בהליכים. רשומה על שמי. עמית לא סיפר?
נטלי הביטה בעמית, פניו חיוורות.

נו, ו…? אמרה בחשש, לנו יש משפחה עכשיו, תינוק. אנחנו צריכים יותר.
משפחה? גיחוך עקר. בבקשה, תבנו אותה במקום אחר. עכשיו שניכם תסגרו דלת מאחורי.
את לא יכולה לזרוק אותנו! נטלי הרימה קול. אני בהריון! זה לא אנושי!
היו צריכים לחשוב על זה לפני שגנבת גבר נשוי, עברה לדלת ופתחה אותה החוצה.
עמית התקרב, ניסה לגעת בידה.

נועה, אולי נגיע להסכם? אין לי לאן ללכת, כל הבגדים שלי פה… גם אלך לבית משפט!
זכותך, נועה קבעה. דירה נקנתה לפני הנישואין. את החפצים תאסוף מתי שאחליט.
אבל…
תעוף, היא אמרה בקור רוח, והשתתק. אתה והמאהבת בהריון שלך. מהבית שלי.
נטלי גרפה תיק, השליכה עוד לעבר הדלת:

אמא תשמע איך התנהגת אליי! היא לא תסלח לך.
נחיה ונראה.
נועה סגרה מאחוריהם את הדלת והתרסקה עליה. הדמעות זרמו, הגוף רועד.

…שלושה ימים עברו ואמא התקשרה. נועה התכוננה לגרוע מכל.

ילדה שלי, הקול היה עייף. נטלי סיפרה הכול מנקודת המבט שלה.
אמא, אני…
חכי. שמעתי אותה עד הסוף ואז אמרתי לה שלא תדרוך אצלי עד שתספר חרטה ובקשת סליחה ממך.
נועה נשמה בקושי.

את… איתי?
בטח. נטלי חצתה גבול, ועמית מגעיל. תעמדי על הרגליים, מותק. תתגרשי, תתחילי מחדש. ויש לך דירה! לו לא נשאר כלום. תחזיקי מעמד, את חזקה.
נועה גלשה ישבה אל הרצפה והתייפחה. בקרב הזה, היא לא לבד יותר. יש לה גב של אמא שלא ציפתה לו.