אני עם ראייה חלשה מאז שהייתי ילד, אז תמיד הלכתי עם משקפיים. כשנהייתי טיפה יותר גדול, עברתי לעדשות, אבל מודה כל הזמן הייתי יוצא לטייל עם הכלב בלי כלום על העיניים, או בורח לסופר ושוכח את המשקפיים בבית. ככה קרתה הפדיחה ההיא באותו ערב גורלי. קפצתי החוצה מהדירה, ירדתי בריצה מהמדרגות מקומה חמש (כי באמת, מי המציא את הבניין הזה בלי מעלית?), ורק אחרי שנעלתי את הדלת שמתי לב ששכחתי שוב את המשקפיים. לא היה לי כוח לחזור, אז זרמתי בלי.
הסתובבתי ליד המדף של השימורי דגים, מתעלק על הקופאי בשאלות על איזה דג זה, ואיזה שמן, וכמה מלח עד שהוא נשבר ועבר ללקוח אחר. באותו רגע פניתי לבחורה שעמדה לא רחוק ממני. הסתכלתי עליה, או לפחות ניסיתי, ומשהו ביציבה שלה נראה לי מאוד מוכר. היה לה גולגול כזה עקום שמזכיר קרניים, צעיף אדום ענק, ומעיל שחור ארוך שבלט מכל המסדרון.
“את יכולה להגיד לי מה זה פה מקרל בעגבניות?” גימגמתי, מקווה שאני לא עושה פדיחה לפניה.
נזכרתי למדנו בבית ספרים מקבילים. זכרתי אותה טוב, כי היא תמיד נראתה קצת אחרת, והמורות היו עושות לה פרצופים על זה שהיא באה לציפורניים צבועות.
“זה מקרל, וזה גם בעגבניות, נראה לי שזה בול בשבילך,” ענתה לי בטון כמעט רשמי, “רוצה משהו אחר?”
“אני מצטער, פשוט שכחתי את המשקפיים בבית ואני לא רואה כלום,” ניסיתי להציל את המצב.
המשכנו להסתובב יחד בין המדפים, שלפתי סיפורים על המורים שלנו, והיא הנהנה ולפעמים התפוצצה מצחוק בזכות איזה בדיחה. אחרי הקניות הצעתי שנעמוד רגע בחוץ, ננשום את אוויר הסתיו הצונן, או שניכנס ונתפנק על כוס תה או קפה. היא סיפרה לי שהיא עובדת במרפאה וטרינרית, והופתעתי לא דמיינתי שתלך דווקא על קריירה כזאת. החלפנו טלפונים ודיברנו קצת על האפשרות להיפגש שוב.
כשהגעתי הביתה ולבשתי שוב את המשקפיים, קיבלתי ממנה הודעה חמש דקות אחרי שנפרדנו.
“אני מצטערת ששיקרתי. אני לא באמת למדה איתך באותה כיתה. הייתי בכיתה א’ בבית ספר אחר בכלל. אבל אם זה לא מפריע לך, אולי ניפגש לקפה, הפעם עליי.”
ברור שלא סירבתי. יצאתי איתה פעם נוספת, ופשוט לא יכלתי להוריד ממנה את העיניים הרבה יותר יפה מהבחורה שחשבתי שהיא.
מאז אנחנו יוצאים. לפעמים היא צוחקת עליי ושואלת אם באמת יש לי בעיית ראייה, או שפשוט ניסיתי להתחיל איתה. אבל שנינו יודעים שזאת סתם בדיחה. בקיצור זה הגורל, בצחוקיו, שקשור לנו את הדרך ביחד.
