הראייה שלי הייתה חלשה מאז שהייתי ילדה, ולכן תמיד הלכתי עם משקפיים. כשגדלתי, עברתי לעדשות מגע, אבל לפעמים הייתי יוצאת עם הכלבה לסיבוב מבלי לשים לא משקפיים ולא עדשות, או שפתאום קפצתי למכולת ושכחתי את המשקפיים בבית. ככה זה קרה גם באותו ערב מיהרתי החוצה, ירדתי בריצה מהקומה החמישית (אין לנו מעלית), ואז נזכרתי ששכחתי את המשקפיים, אבל פשוט לא היה לי כוח לחזור, אז המשכתי בלעדיהם.
עמדתי ליד המדף של שימורי הדגים, חופרת לקופאי בשאלות על איזה סוג דג זה, ובמה הוא משומר, אבל פתאום הוא התפנה ללקוח אחר. הסתובבתי לעבר מישהי שעמדה לידי. הבטתי בה רגע, והתחילו לקפוץ לי זיכרונות. התסרוקת שלה קשת של שיערות לא מסודרות, צמרת מבולגנת שדמתה לקרניים, צעיף אדום ענקי, ומעיל שחור ארוך…
את יכולה לעזור לי? מה זה היה המקרל ברוטב עגבניות?
היינו מקבילות בתיכון. זכרתי אותה היטב, היה לה סגנון מיוחד ותמיד המורות העירו לה על הציפורניים הצבועות.
“זה בדיוק המקרל שמתאים לך”, ענתה לי רשמית קצת, וחיוך בזווית. רוצה עוד משהו?
מצטערת, שכחתי את המשקפיים בבית, אני פשוט לא רואה כלום.
המשכנו להסתובב יחד בין המדפים, סיפרתי לה על כל מיני מורות, והיא הנהנה וצחקה מהסיפורים. בסוף הקניות הצעתי שנשב קצת בחוץ, שנשאב את האוויר הקריר של הסתיו, או שניכנס לאיזה בית קפה לכוס תה או קפה ונמשיך לדבר. היא סיפרה לי שהיא עובדת במרפאה וטרינרית, וזה הפתיע אותי לא תיארתי לעצמי שתבחר במקצוע כזה. החלפנו מספרי טלפון, וסיכמנו שאולי ניפגש שוב.
כשהגעתי הביתה והחלקתי את המשקפיים סוף־סוף על האף, קיבלתי ממנה הודעה, חמש דקות אחרי שנפרדנו.
סליחה ששיקרתי לך. אני לא מהשכבה שלך. למדתי בכיתה א׳ בבית ספר אחר. אבל אם זה לא מפריע לך, אשמח להזמין אותך פעם לקפה, על חשבוני.
לא סירבתי. נפגשתי שוב עם הבחורה, ולא הצלחתי להוריד ממנה את העיניים היא פשוט יפהפייה. הרבה יותר מיוחדת ממה שזכרתי.
התחלנו לצאת ומאז אנחנו זוג. היא אוהבת להקניט אותי ולשאול אם באמת היה לי קשה לראות בלי משקפיים או שפשוט פלירטטתי איתה בכוונה, אבל שתינו יודעים שזה היה משחק של הגורל.
