ראייתי הייתה חלשה מאז שהייתי ילדה, ולכן תמיד הלכתי עם משקפיים. כשגדלתי קצת עברתי לעדשות מגע, אבל היו תקופות שיצאתי לסיבוב עם הכלב שלי בלי כלום, או שהלכתי לקנות משהו במכולת ושכחתי את המשקפיים בבית. בדיוק כך קרה באותו ערב מוזר. מיהרתי לרדת למכולת, קפצתי החוצה מהבית, ירדתי בריצה את כל חמש הקומות (בלי מעלית, כמובן), ואז נזכרתי ששכחתי את המשקפיים במגירה. כבר היה לי מאוחר מדי להתעצל המשכתי בלי.
עמדתי מול המדף עם קופסאות השימורים של הדגים במכולת, מתקילה את הקופאית בשאלות – איזה דג יש כאן, באיזה רוטב, ואם היא ממליצה. כשקלטתי שהיא התחילה לשרת מישהו אחר, הסתובבתי לעוד מישהי שעמדה לא רחוק ממני. הבטתי בה לרגע, ופתאום נזכרתי במשהו מוכר הקוקו ההפוך והמוזר שלה, שנראה כמו קרניים, צעיף ענק ואדום, ומעיל ארוך ושחור…
“תגידי, את יודעת במקרה איזה מהמקרל הוא ברוטב עגבניות?”
היינו מקבילות בתיכון. זכרתי אותה טוב כי תמיד הייתה לה הופעה ייחודית, והמורות הערימו עליה תלונות על הלק הצבעוני בציפורניים.
“זה המקרל שמתאים לך”, ענתה לי בשפה כמעט רשמית, “רוצה משהו נוסף?”
“סליחה, שכחתי בבית את המשקפיים, אז אני לא רואה כלום.”
עברנו יחד בין המדפים, סיפרתי לה על כמה מהמורים שלנו, והיא חייכה וצחקה מהקטעים. אחרי שסיימנו לקנות, הצעתי שנשב קצת בחוץ, ננשום אוויר סתווי קריר, או שנלך לשתות תה או קפה ולדבר עוד קצת. היא סיפרה לי שהיא וטרינרית באחת המרפאות בעיר, הופתעתי מהתחום שבחרה. החלפנו מספרים, ודיברנו ברצינות על האפשרות להיפגש שוב.
כשהגעתי סוף סוף הביתה וחבשתי שוב את המשקפיים, ראיתי הודעה ממנה, חמש דקות אחרי שנפרדנו:
“אני מצטערת ששיקרתי לך. לא למדתי איתך בכיתה, הייתי בכיתה א’ בבית ספר אחר. אבל אם זה בסדר מבחינתך, אפשר להיפגש לקפה יום אחד, הפעם עליי.”
לא סירבתי. נפגשנו שוב, ולא יכולתי להוריד ממנה את העיניים כמה שהיא יפה. הרבה יותר יפה מההיא שחשבתי שהיא.
התחלנו להיפגש לעיתים קרובות. לפעמים היא מתגרה בי, שואלת אם אני באמת לא רואה טוב או שניסיתי להתחיל איתה. ברור לי שאלו רק בדיחות. הכל הרגיש כמו יד הגורל.
