שמע, חייב לשתף אותך במשהו שעברתי, לא קל לי לדבר על זה, אבל אולי זה יעזור למישהו אחר.
אז ככה הכרתי את נועה, התאהבנו והכול היה מדהים. יום אחד היא באה אליי ואמרה לי שהיא בהריון. לא היה כל כך זמן לחשוב, והחלטנו להתחתן. אחרי החתונה, הבאתי את נועה לגור אצל ההורים שלי בירושלים, כי פשוט לא היה לנו אפשרות לעבור לדירה משלנו בשלב הזה.
עבר זמן, נולד לנו בן מדהים רועי. אחרי זמן מה הצלחנו סוף סוף לקחת משכנתא ולעבור לדירה קטנה משלנו במודיעין. החיים התחילו להתייצב, וכמה חודשים אחרי המעבר, נועה בישרה לי שהיא שוב בהריון. הפעם נולדה לנו תמר, הילדה הכי מתוקה שיש.
הקטנים גדלו, אבל כל שנה שעוברת התחלתי לשים לב ש… הם לא ממש דומים לי. לא בצבע שיער, לא באופי אפילו לא ממש דומים לנועה. שניהם ג’ינג’ים עם נמשים, ואני ונועה בכלל כהי שיער, כזה, שום ג’ינג’יות במשפחה. כל פעם הדבר הזה ישב לי בראש, נים-נים.
באיזשהו שלב לא הצלחתי להשתחרר מהמחשבה והחלטתי לעשות בדיקת אבהות, רק כדי לשבור את החששות. אני יודע, זה אולי נשמע קצת קיצוני אבל רציתי להיות בטוח שאני באמת האבא שלהם.
עשיתי את הבדיקה, חיכיתי שבועיים כמו על קוצים. כשהגיע הטלפון מהמעבדה, עפתי לשם לקבל את התוצאות. ברוך השם, יצא שאני באמת האבא של שניהם. נרגעתי, חזרתי הביתה ושמתי את המסמכים באחת המגירות, שלא תמצא אותם לא יודע למה בכלל לא זרקתי*. -*
איך אומרים, מה שאתה מסתיר תמיד מתגלה. כמה ימים אחרי זה, נועה מצאה את המסמכים. היא התעצבנה כמו שלא ראיתי מעולם, צרחה, בכתה, הרגישה הכי פגועה. לא הצלחתי להסביר לה שמדובר פשוט בפחדים שלי. מאז היא לא סולחת לי, ואפילו גירשה אותי מהבית. כבר חמש שנים שאני לא בקשר עם הילדים שלי, וכל הזמן הזה היא לא נותנת לי לראות אותם.
הדבר הכי יקר בחיים המשפחה שלי התפוצץ לי בפרצוף בגלל סקרנות מטופשת. כל יום אני מתפלל שנועה תוכל לסלוח לי, ושאוכל לראות שוב את רועי ותמר.
