עשיתי את הטעות הפיננסית הכי רומנטית בחיי: בניתי את גן העדן שלי על אדמה לא שלי.
כשהתחתנתי, חמותי חייכה אליי ואמרה:
“אילנה מתוקה, למה לשלם שכירות? יש מקום על הגג. תבנו לכם דירה קטנה ותגורו בשקט.”
באותו רגע זה נשמע לי כמו מתנה מהשמיים. האמנתי לה. האמנתי גם לאהבה.
אני ובעלי התחלנו להשקיע כל שקל שחסכנו בבית שיהפוך לשלנו. לא קנינו רכב. לא יצאנו לחופשות. כל בונוס, כל חיסכון הכל הלך לחומרי בנייה, קבלנים, חלונות, קרמיקה. חמש שנים בנינו. לאט לאט. עם תקווה בלב.
ממרפסת ריקה יצרנו דירה חמה וביתית. עם מטבח שדמיינתי, חלונות גדולים, קירות בצבעים שדמיינתי לבית שלנו.
התהלכתי בגאווה וסיפרתי:
“זה הבית שלנו.”
אבל החיים לא שואלים אם אתה מוכן.
הנישואים התחילו להיסדק מריבות, צעקות, פערים שלא הצלחנו לגשר ביניהם.
ביום שבו החלטנו להיפרד, קיבלתי את השיעור היקר ביותר של חיי.
כשארזתי בשקט ודמעות מילאו את עיניי, הסתכלתי על הקירות ששייפתי וצבעתי בעצמי ואמרתי:
“תנו לי לפחות חלק ממה שהשקעתי. או שתחזירו לי את החלק שלי.”
חמותי אותה אישה שהציעה “לבנות למעלה” עמדה בפתח עם ידיים שלובות ומבט קר:
“פה אין לך כלום. הבית שלי, המסמכים שלי. אם את עוזבת, את לוקחת רק מה שעלייך. כל השאר נשאר פה.”
אז הבנתי.
אהבה לא מחתימה חוזים.
אמון הוא לא בעלות.
והשקעה בלי טאבו היא סתם הפסד.
יצאתי לרחוב עם שני מזוודות וחמש שנות חיים שהפכו לבטון וקירות שלא שלי עוד.
עזבתי בלי כסף, בלי דירה אבל עם תובנה.
הכסף הכי אבוד הוא לא זה שהולך להנאות, אלא זה שמושקע במה שאף פעם לא היה שלך באמת.
לבנים אין רגשות.
מילים נעלמות.
אבל מסמכים נשארים.
ואם יש לי מילה אחת לומר לכל אישה:
לעולם, גם אם יש אהבה גדולה אל תבני את העתיד שלך על נכס של אחר.
כי לפעמים “השכירות שנחסכה” עולה לך בכל החיים.
