בשעות הבוקר המוקדמות, קרובים וקרובות מכל רחבי הארץ התכנסו במשרדו של הנוטריון בתל אביב. כולם קיוו שהנפטר השאיר להם סכום מכובד של כסף. הנוטריון איחר, והמתח בחדר הלך וגדל. “כמה אפשר להמתין?” הרהרתי כשניסיתי להבין אם אבא השאיר לי משהו, כדי שאוכל ללכת,” אמרה הדסה, בתו הבכורה של אדם, כשהיא נראית חסרת מנוחה.
“הדסה, את צריכה לנהוג ביותר איפוק. צריך לכבד ולהתאבל, בכל זאת אבא שלך כבר אינו,” אמר מיכה.
“די לקרוא לי ‘בת’, אני עדיין צעירה, תקרא לי פשוט הדסה,” אמרה הדסה בכעס.
“שום איפור או קרמים לא יעזרו להחזיר את השנים,” אמר מיכה בגסות.
לבסוף, נכנס הנוטריון לחדר. מבטו עבר על פני הנוכחים, והוא שלף תיק מסמכים מהשידה.
“אתם מוכנים שאקריא?” שאל בחיוך מסתורי. כולם הנהנו.
הנוטריון פתח את התיק, חייך רמז, והחל להקריא את צוואתו של אדם.
“הורשתי לכולכם ירושה, אבל כדי לקבל אותה תצטרכו למצוא אותה. בילדותי חיינו בכפר בגליל, לא היה לנו הרבה, אבל היינו מאושרים וביחד. בבית הישן יש כספת, שבה מונח כל הכסף, אולם כדי לפתוח אותה יש למצוא את המפתח. הנוטריון יעניק לכם מפה ויוודא שתנהגו לפי הכללים. בהצלחה, יקיריי!”
החדר השתתק, אף אחד לא האמין שאדם, אפילו לאחר מותו, ממשיך למשוך אותם למשחקים.
הדסה הייתה הראשונה שהתעוררה. “אני ובעלי נוסעים עכשיו לכפר. מי מצטרף אליי?”
“אני ומיכה מתנערים מהירושה,” אמרה בתו הצעירה של אדם. “אבא תמיד אהב להמציא שטיקים, אני בטוחה שיש פה מלכודת, לא צריך את הכסף הזה.”
הדסה, בעלה ושאר קרובי המשפחה יצאו לכפר. הם פתרו משימות בזו אחר זו: נכנסו לרפת לראות את הפרות והעזים, חיפשו רמזים בתוך חציר, זחלו בבוץ והסתחררו בין שדות קיבוץ. אנשי הכפר הפסיקו את עיסוקיהם וצפו בהם נאבקים ומתגברים. בתוך שניות, שמלתה המעוצבת של הדסה הפכה לסמרטוט קרוע ומלוכלך.
לבסוף מצאו את המפתח ופתחו את הכספת העתיקה. פיותיהם נפערו בתדהמה: בפנים הייתה פתק ועוד הרבה סוכריות על מקל.
“הכסף נתרם לעמותה, ואתם קיבלתם בדיוק מה שמגיע לכם. תודה שגרמתם לאנשי הכפר שלי לשמוח.”
כך, אנחנו זוכרים, גם אחרי שנים, את תחבולותיו והשובבות של אדם, שהצליח להפוך אפילו את צוואתו למסע שורשי בין ערכים ישנים ושובבות ישראלית אמיתית.
