עניָה! קרא אבא של החתן מחוץ לבית העירייה. לא ידע שבנו יזכור זאת לעד.
במסדרון בית העירייה עמד ריח של צמר רטוב, ציפורנים ולכה טרייה על הרצפה. עינת עמדה ליד החלון, אוחזת בתיקיית המסמכים, ודחפה אצבעותיה לשרוול המעיל הבז, שם תפרה בעצמה את הפס שבקצה.
נעם ראה את התפר הזה כבר בבית, כשהיא התלבשה מול המראה בכניסה הצרה. הוא שתק, כי באותו תפר הייתה כל מה שלא רצתה להסביר: אין לה כסף למעיל חדש, אמא חולה, אחותה לומדת, ועינת כבר למדה לתקן לפני שחשבה על עצמה.
הדלת נטרקה.
גדעון הופיע כאילו נועד להיות החשוב בכל חדר. גבוה, במעיל כחול כהה, עם טבעת כבדה על אצבעו, ניער שלג רטוב מהצווארון, בחן את הכלה מכף רגל ועד ראש ועצר את עיניו על קו השרוול.
ואמר בקול רם, כמעט בגיחוך, שגרם אפילו לשומרת החפצים להרים את הראש:
עניָה!
המילה פגעה בקרמיקה, בעמדת המטריות, בזכוכית הדלת ונתלתה באוויר, כמו בושם של מישהו אחר במעלית ריקה. עינת לא זזה. רק חבקה את התיקיה אליה חזק יותר.
נעם בהתחלה לא קלט שאביו אמר זאת בקול רם. חשב שגדעון, כרגיל, מלמל לעצמו. אבל שומרת החפצים השפילה מבטה. המזכירה חיפשה פתאום מהר מדי בספר. ונהיה ברור: כולם שמעו.
אבא, אמר נעם בקול יותר נמוך מהרגיל.
גדעון הסתכל עליו כאילו הופתע לא מהתגובה אלא מעצם הדיבור.
מה אבא? אמרתי משהו לא נכון?
עינת סובבה ראש.
נעם, בוא, קוראים לנו כבר.
אמרה בשקט, בלי רעד, וזה היה אף יותר קשה. כאילו לא ציפתה להגנה. כאילו ידעה מראש שהיא תעמוד עכשיו מול המילה הזאת, כמו מול שלולית בכניסה.
רחל, אימא של נעם, ניגשה במהירות לבעלה, סידרה את צווארון חולצתו כאילו זה היה העניין, ולחשה:
גדעון, עכשיו לא.
הוא משך בכתפיו.
אז מתי? לשקר צריך?
נעם רצה להגיב, להגיד משהו. רצה להחזיק בעינת וללכת, רצה לעמוד מול אביו עד שישבור את המבט הבוחן. אבל הטקס כבר החל, הדלתות נפתחו, ועינת פסעה ראשונה.
הוא הלך אחריה.
זה מה שנשאר איתו אחר כך. לא המילה עצמה. אלא איך הלך אחריה.
באולם היה חם מדי. מהרדיאטורים זרם חום יבש, ריח הפרחים היה עז מדי, והשביל הלבן בין הכיסאות הרגיש זר, כאילו הוא הוכן לזוג אחר.
עינת נשארה זקופה. כשפנתה אליה הפקידה במילים שלה, היא לא הביטה בנעם או באורחים. הסתכלה אל נקודה שמעל כתף הפקידה. ורק כשהיה המקום לחתום, הורידה מבט, וכתפה רעדה קלות כאילו השרוול שוב התהדק.
נעם חתם מהר. היד לא רעדה. אפילו חשב שזה טוב, כי לא יראו עליו.
אבל בתוכו הרגיש ריק.
כשזה נגמר, כשהגישו להם את התעודה ומישהו מחא כפיים, גדעון ניגש ראשון. לא לעינת. לבן שלו.
מזל טוב, טפח לנעם על הכתף. עכשיו תתמודד.
נעם הסתכל וידע שהאב רואה במילים סיפור גמור. אמר ונגמר. העולם לא נפל, הכלה לא ברחה, והחתונה התבצעה.
בזה היה משהו מאוד כבד.
לעינת הוא הושיט יד רק אחרי שנייה, כאילו נזכר פתאום שהוא אמור להיות מנומס.
תחיו.
תודה, אמרה בשקט.
לא עודף צליל.
מסביב לשולחן היה קשה עוד יותר. בחרו מקום פשוט מתחת לבית ישן בתל אביב, עם מפה דהויה וסלטים בקערות זכוכית כבדה. מישהו מזג מיץ לכדים, מישהו מילא בקבוקי גזוז, דודה של עינת סידרה לה את הצווארון, ורחל ניסתה להכניס שיחה מכל כיוון, כאילו בקולה אפשר להחליק מה שכבר קרה.
גדעון דיבר הרבה. על עבודה, על איך שכולם מתחתנים בחיפזון, על כך שצריך לחיות בחוכמה ולא רק מהרגש. כמעט כל הערב לא אמר “עינת” בשמה. כאילו גם את שמה צריך עוד להרוויח.
נעם שתה מים מינרליים ושמע את נקישת המזלגות.
באיזו שלב גדעון הרים כוס.
שיהיה בשמחה, בלי שטויות, בלי קפיצות לב. משפחה זה לדעת את המקום שלך.
עינת הניחה מפית עם פינה בדיוק מנגד פינה, ונעם שם לב איך ידיה הלבינו.
ומה אם המקום לא מתאים? שאל.
נהיה שקט יותר.
גדעון חייך עקום.
סימן שלא עבדת מספיק אם לא מתאים.
או שהתרגלת יותר מדי לקבוע לאחרים את המקום אמר נעם.
רחל מיהרה להרגיע:
נעם.
אבל הוא כבר לא עצר. מאוחר מדי לסצנה של הבוקר. מאוחר לשתיקה. כי המילה ההיא, ההיא מבית העיריה, לא נעלמה היא ישבה איתם סביב השולחן, בין הסלט וההרינג.
גדעון הוריד יד לאט.
זה אליי?
כן.
עינת הניחה יד על ברכו של נעם מתחת לשולחן. לא לחצה, רק נגעה. והוא שתק.
הערב נגמר איכשהו. ברחוב, כשהאוויר היה קר והשלג המועט קיבל גוון כחול תחת התאורה, עינת שאלה:
למה אמרת את זה עכשיו?
מתי כן היה מתאים?
אז.
הוא לא ענה.
הם הגיעו לתחנה, עלו לאוטובוס כמעט ריק, וכל הדרך עינת הביטה בחלון, בוהה בהשתקפות לחייה ובצווארון הלבן. נעם אחז בתיקיה האדומה, הפינה נרשמה בכף ידו.
ורק אז קלט שיש מילים שאדם לא יוכל לקחת בחזרה, גם אם לא יחזור עליהן לעולם.
החדר השכור היה שלהם במרץ. קומה רביעית של בית ישן, מסדרון צר, מטבח משותף לשתי משפחות, חלון ממול מסילת הרכבת הקלה. הרדיאטור נקיש בלילות, הברז טפטף, החלון הריח מעובש גם כשניקו.
עינת אמרה:
לא נורא. לפחות זה שלנו.
נעם הנהן. סחב ארגזים, הרכיב מיטה, התקין מדף, ולכד את עצמו חושב שוב: לא יפנה לאביו לעזרה, לא לכסף, לא לריהוט, לא לעצה.
ואכן לא פנה.
רחל הגיעה לפעמים עם תיק אוכל דגנים, תפוחים, מגבות שתפרה בעצמה. הסתכלה בבנה כאילו מתנצלת על כולם.
גדעון שאל איך אתם מסתדרים אמרה פעם.
נעם לא סובב את הראש מהכיריים:
ומה ענית?
שאתם חיים.
ענית טוב.
רחל עמדה רגע בדלת, ואז התקרבה לשולחן, סידרה כוס שמאלה בסנטימטר ואמרה בשקט:
הוא פשוט לא מכיר דרך אחרת.
עינת הרימה עיניה מהמכונה.
אנחנו כן.
מאז רחל לא דיברה על כך ליד עינת.
לאחר שנתיים נולד אריאל. קטן, שיער בלונדיני, מבט רציני כבד, שכולם צחקו ש”תמר כבר לא מרוצה”. נעם היה קם אליו בלילות, מחליף מים בבקבוק, עומד ליד החלון עם הילד בזרועות, שומע את הרכבת הראשונה.
רק פעם אחת עינת התלוננה: אריאל בכיין, הבישול ברח, התיישבה על כסא נמוך ובחנה סמרטוט רטוב ביד.
נעם ניגש.
תני.
מה?
תני את הסמרטוט.
נתנה לו. הוא ניקה את הכיריים, שטף את הסיר, התעסק בברז שדלף שוב למרות שלא ידע איך לתקן.
עינת עמדה בפתח.
לא חייבים לתקן כל דבר לבד.
מי יעשה את זה, עינת?
אפשר לקרוא לאיש מקצוע.
באילו כספים?
נאנחה.
לא לכסף התכוונתי.
נעם ניגב ידיים.
אני יודע למה.
ולא הצליח לסיים. כי שניהם ידעו: לא הברז, לא הסיר, ולא העובד. מאז אותו יום בבית העירייה, נעם התנהל כאילו הוא צריך להרוויח כל דבר בעצמו. אפילו את הספסל. אפילו את עריסת התינוק. אפילו את הזכות להיות בעלה של עינת.
בשבוע לאחר מכן רחל שוב הביאה אוכל. יחד איתו שמיכת תינוק חדשה, תכולה, קשורה בסרט לבן.
אני קניתי, הזדרזה לומר עוד בכניסה. לא הוא.
נעם הביט בשמיכה, בקשר, בידה בכפפות אפורות, למרות שכבר אביב.
אמא, אל תתנצלי.
הסירה כפפה, פרסה אצבעות.
כדי שתקבל.
קיבל.
השמיכה שירתה אותם שנים: אריאל גרר אותה, ישן עליה, כיסה את הדובי, בנה ממנה אוהל. עינת תפרה את הפינות בדיוק כפי שתפרה פעם את שרוול המעיל. ונעם ראה את התפר תמיד לפני הבד.
כשאריאל היה בן עשר, גדעון הופיע עם קופסאות רבות. המשפחה כבר עברה לדירה בשכונה חדשה בפתח תקווה, ריח צבע ממדרגות, אופניים בלובי, מהמטבח אפשר היה לראות חלקת אדמה שהבטיחו בה גן עוד שנה.
עינת בדיוק אפתה עוגה, אריאל שיחק בהרכבה על הרצפה, נעם תיקן דלת ארון. יום רגיל, עד שהטלפון צלצל.
גדעון נכנס, לא הוריד את המעיל, הניח קופסאות על השולחן, שאל:
איפה חתן היום?
אריאל קם לאט. לא ראה את הסבא לעיתים קרובות, והתייחס אליו בזהירות, כמו למישהו שלא מדברים עליו רע אך גם לא מתחבקים אליו.
שלום, אמר.
שלום. זה בשבילך.
בקופסה הראשונה שעון כבד ויקר לא מגילו. בשנייה תיק גב יוקרתי. בשלישית חליפת ספורט צבעונית.
עינת ניגבה ידיה.
גדעון, כבד מדי.
בסדר. בחור צריך להיראות כמו בחור, לא כמו… שתק, חטף מבט בעינת, ומתוקן: כמו מי שבא במקרה.
נעם הניח את המברג.
למה באת?
לנכד.
עם מתנות או אליו?
גדעון הביט בבנו.
זה לא אותו דבר?
אריאל נגע בקופסה ולא פתח עד הסוף. כאילו חשש.
עינת אמרה בשקט:
תודה לסבא, אריאל.
תודה, אמר הילד.
ולא ענד את השעון.
הוא נשאר בארון שנה שלמה. נעם מצא אותו יום אחד, החזיק, והחזיר למקום.
גדעון התקשר מדי פעם התעניין בלימודים, בחוגים, בנטיות. אבל תמיד היה ברור: מדד קירבה לפי ערך לא לפי זמן. כאילו אם יביא קופסה יקרה, העבר יעבור מעצמו.
הוא לא עבר.
רחל באה יותר. ישבה במטבח, קיפלה מפיות, לגמה תה, שאלה על קריאה, מתמטיקה, חברים. לעולם לא דחפה מעבר לגבול שנתנו לה. אולי לכן חיכו לה.
פעם, כשאריאל יצא לחדרו, היא אמרה לנעם:
הוא התעדן.
מי?
אביך.
נעם חייך מריר.
התעדן. מה זה?
פשוט התבגר.
זה לא אותו דבר.
רחל סובבה את הכוס הרבה זמן.
יודעת.
והפסיקה שם.
בסוף 2018 עינת שמה לב שרחל מדברת שקט יותר. לא איטית, אלא שקטה, כאילו משמרת קול. במטבח התעייפה מהר יותר. בכניסה התקשתה לסגור מעיל. וגם במפיות נגעה לפני שקיפלה.
נעם שאל:
אמא, היית אצל הרופא?
הייתי.
ומה?
אמרו שצריך להיזהר.
זה לא אמר כלום, ואמר הכל.
החודשים ההם שינו גם את גדעון. הגיעה לבד. ישב אצל החלון, הביט בחצר, דיבר מעט. הטבעת עוד הייתה שם, אך כבר לא ברקה. לפעמים קם, סידר את כוסה של רחל קרוב יותר לשפת השולחן, אף שעמדה שם בדיוק.
יום אחר, כשעינת סידרה צלחות ורומן עשה שיעורים, גדעון התעכב בדלת.
נעם.
כן.
אז… בבית העירייה…
הבן הרים עיניים.
גדעון הביט באצבעותיו.
לא הייתי צריך.
נעם עמד מולו, מחכה. אולי לראשונה חיכה ממנה לא ביטוי סתום, אלא מילים פשוטות. אך גדעון שוב לא סיים. לא נקב בשם, לא הזכיר את המילה, ולא את פניו מאותו יום.
לא הייתי צריך, חזר ולחץ את ידית הדלת.
וזהו? שאל נעם.
גדעון הסתובב.
מה אתה רוצה לשמוע?
וזהו. שם נעצרו הדברים.
כעבור חודש רחל לא הייתה עוד.
הבית הפך סתמי. לא רועש, לא שקט. רק ריק, כאילו ארון עתיק הוצא והשאיר ריבוע בהיר על הקיר. גדעון ישב בחלונו ותיקן כל הזמן את הכיסא שכבר לא הוזז.
פעם עינת באה אליו לבדה עם מרק ומגבות. חזרה מאוחר.
איך היה?
הורידה את המעיל, סידרה אותו לאט.
זקן.
זה היה תיאור מדויק.
מאז נעם התחיל לבקר אותו פעם בשבוע. להביא תרופות, אוכל, לבדוק שהכל בסדר. שיחות קצרות. על מזג האוויר. על הלחץ. על הנורה בכניסה שלא עובדת. אף אחד לא הניף את הזיכרון הגדול. והיה נדמה שההרגל לעקוף את זה הוא לא פחות עבה מיין עצמו.
עד 2025 אריאל הפך מבוגר שנעם כבר ראה בו את מי שלא ניתן לדחות איתו כלום. עבד, שכר דירה ליד מרכז תל אביב, לבש מעיל כהה עם קצה שחוק ודיבר ישיר. מאמא ירש איפוק, מאבא זיכרון.
בנובמבר בא אליהם עם מישהי.
נעמה נכנסה ראשונה, הורידה מעיל אפור, חייכה לעינת ומיד הגישה קופסת עוגיות, כאילו הייתה פה כל השנים. מורת בית-ספר יסודי, דיברה פשוט, על הקצות ידיה סימני גיר, למרות שנראתה שניסתה להורידם לפני שבאה.
עינת שמה לב. חייכה.
בואי, תיכף תה.
אריאל עמד בצד, וקימץ מפתחות בארנקו. נעם קלט זאת ונזכר בעצמו ביום ההוא בבית העירייה.
גם גדעון הגיע מאוחר יותר. צעדו היה איטי משהיה, פיזר צעיף במבואה ושנייה עמד לפני שדיבר.
ראה את נעמה, בחן את המעיל, את השרוולים, את התפר הנסתר למטה.
נעם הרגיש עוד לפניו כאילו החדר שב זמנית לימי העבר, וריח התה נכנע לצמר הרטוב ולכה.
זו נעמה, אמר אריאל. החלטנו להתחתן בפברואר.
עינת עצרה נשימה, עם הקומקום ביד.
גדעון התיישב, הניח את ידיו בצד הצלחת, שאל:
את עובדת?
מורה, ענתה נעמה.
משתכרים שם יפה?
אריאל הסתכל על הסבא.
מספיק.
לא אותך שאלתי.
נעמה לא הסיטה עיניים.
המינימום מספק.
גדעון הנהן, כאילו שקל משהו פנימי.
מספק… כך צעירים אוהבים להגיד.
נעם הניח כף.
אבא.
הרים מבט.
ולא אמר כלום.
כל הערב היה מתוח. לא נקרע, אבל הדהד. גדעון היה מנומס מדי. שאל על בית-הספר, על ילדים, על הוריה של נעמה. הקשיב. ונעם ראה איך הוא עוד ועוד בוחן את שרוול מעילה, כאילו מהתפר הוא רוצה לדעת את כל דרכה.
כשהלכו, עינת שטפה בשקט כוסות. המים זרמו בחוט דק. ריח וניל ותה נישא במטבח.
ראית? שאל נעם.
ראיתי.
הוא שוב מתחיל.
עינת סגרה ברז.
לא. הוא בוחן.
נעם עמד ליד החלון. מישהו התניע רכב. אור הציף את האספלט.
לא אתן לו, אמר.
למה?
לא ענה. אבל היא הבינה.
בינואר גדעון התקשר בעצמו.
תבוא.
נעם בא בערב. הדירה הריחה מטיפות מנטה, ריהוט ישן, כביסה מגוהצת. על הקיר עוד תלויה תמונה של רחל בגינה, עיניה עייפות מול השמש. הכיסא מתחתיה אותו אחד שתמיד סידר.
על השולחן מעטפה קטנה.
זה לאריאל, אמר אבא. לחתונה.
כסף?
כן.
נעם לא נגע במעטפה.
תן לו בעצמך.
גדעון התיישב בכבדות, אוחז את ברכיו.
נעם, אני לא אויב שלו.
לא טענתי.
אבל חושב.
אני חושב שאתה יכול להרוס יום חשוב במילה אחת.
גדעון הביט ארוכות.
אתה עוד שומר זאת?
ואבא לא?
גדעון הרים עיניים. כבר לא קשות, רק עייפות. אך העקשנות נשארה.
טעיתי.
היית יהיר.
אולי.
לא אולי. היית.
השתררה שתיקה כזו שאינה כבדה אלא סופרת: כל נשימה, כל האשמה שלא נאמרה.
גדעון עבר בידו על השולחן.
גדלתי אחרת. מדדו לפי מה שעל הכתפיים. מי האב, היכן הוא עובד, איך מדבר, במה לבוש. חשבתי שכך נכון.
והיום?
הזקן ענה אחרי מחשבה.
היום אני יודע שהסתכלתי יותר מדי על הבד ופחות על האדם.
נעם הסיט מבט אל צילום אמו.
מאוחר.
מאוחר, הסכים. אבל לא מוחלט.
המעטפה נשארה. נעם לא לקח. בכניסה ללבש מעיל, הגדעון קרא:
בני.
נעם הסתובב.
אל תיתן לי לומר עודפים.
זה כבר היה כמעט אמיתי.
ב-14 בפברואר 2026 ירד גשם דק מהבוקר. בבית העירייה החדש היה אור, זכוכית ודלתות רחבות. אך הריח בפנים זהה: צמר רטוב, פרחים, חום רדיאטורים.
נעם הגיע ראשון. החזיק תיקיית מסמכי אריאל חדשה, בורדו כהה, ולחץ אותה כמו פעם.
עינת סידרה לנעמה את הצווארון. אריאל נתן לעצמו להיראות רגוע. ופעם נוספת אותו תפר בשרוול, הפעם במעיל אפור, חגורה רכה. נעמה גם היא ידעה שאין צורך להשליך בגד עבור חוט אחד.
נעם הביט וחש איך עולה בו קור ישן, לא מהגשם, אלא אחרת.
גדעון בא אחרון. מעיל כהה, ללא טבעת. בולט. כאילו השאיר כהוקרה בבית. מתוך כבוד, או זיכרון.
הביט בכולם בשקט ואמר:
יפה פה.
עינת הנהנה.
כן.
אריאל ניגש לסבא.
שלום.
שלום.
לחצו ידיים. לא בחום אך לא בקור. ולרגע חשב נעם אולי יעבור בטוב. יום פשוט, בלי מילים עודפות או צללים.
אבל גדעון שוב הביט בשרוול נעמה, ונעם חש סוף סוף שמשהו מוכן לצאת בו התגובה הישנה, תנועה מוכרת של נפש, שמעריכה קודם ואז מרגישה.
וזה הספיק.
נעם נעמד קרוב, בין אביו לדלת.
לא, אמר בשקט.
גדעון הרים עיניים.
מה לא?
אל תגיד.
אני לא מתכוון.
יופי. אז עמוד פה ושתוק.
אריאל פנה.
אבא?
עינת קפאה, נעמה הניחה לאט את זר הפרחים.
גדעון החוויר. לא מחולשה כי מיד הבין.
אתה מורה לי?
נעם לא השפיל עיניים.
פעם איחרתי. הפעם בזמן.
הזקן נמתח.
אני כבר לא אותו אדם.
ואני אותו בן ששמע.
הגשם התעצם. אנשים במסדרון לחשו בשקט. מישהי הכריזה שם אחר.
גדעון הוריד ראש.
נדמה לך שאיני זוכר?
זוכר, אמר נעם. זה לא משנה אם הלשון שוב מקדימה את הלב.
האב שתק ארוכות. ואז עשה דבר שלא ציפה לו נעם: לא התווכח, לא אמר שבנו מגזים, לא נעלב בקול. רק התרחק צעד, התיישב על הספה בכניסה.
לכו, לחש. זה היום שלכם.
אריאל הביט פעם בזה ופעם בזה.
סבא…
גדעון הניף יד.
זה היום שלך.
נעמה נשמה עמוק. עינת אחזה בנעם לרגע, בדיוק כתחתית השולחן ההוא בשעת הסעודה.
הפעם המשמעות אחרת.
נכנסו לאולם. מואר, גבוה, לא מזכיר את הישן, אך ריח הפרחים ורפש השלגים זהים.
הפקידה דיברה בפשטות. אריאל ענה, נעמה חייכה כשאחזה עט. נעם הביט בידיים וחשב לא על טבעות, אלא על דלתות.
על כך שאדם הולך כל חייו אל דלת פעמיים.
כשהטקס נגמר, כשחתמו וחיבקו, עינת מחתה פינה עין. אריאל חייך, נעמה חיבקה הפרחים, מישהו מחא כפיים חום, ביתי. נכון שכך.
נעם יצא למבואה ראשון.
גדעון ישב שם, ידיים על ברכיים, כתפיים שמוטות. ללא טבעת נראו ידיו קטנות משהיו. לידו כובע, בשלוליות גשם נמס.
הרים ראש.
נגמר?
נגמר.
התחתנו?
כן.
הזקן הנהן, הביט בדלתות.
טוב.
נעם התיישב לא קרוב מדי, אך גם לא רחוק כזר.
שתקו רגע.
כך קראתי לה, אמר בשקט. היא לא נזפה בי, אפילו תה מזגה.
נעם הביט בידיו.
כי הייתה טובה מאיתנו.
יודע.
לא הייתה שם חומרה. רק עייפות, ועוד הכרה מאוחרת בנו בעצמו.
פעלת נכון אמר. היום.
נעם הסתובב.
הייתי צריך אז.
אז היית צעיר.
לא, הייתי חלש.
גדעון חייך באיפוק, בקושי אילוץ.
ואני טיפש.
ואולי זו הפעם הראשונה שמילה נאמרה במישרין.
הדלתות נפתחו. אריאל ונעמה יצאו, על השרוול שוב אותו תפר. לא הפריע לעין. היה פשוט שם. כמו תפר בזיכרון ישן ששומר על הבד.
גדעון קם. לאט. ולכשהתקרבה נעמה, אמר:
מזל טוב, נעמה.
הנהנה.
תודה.
הוסיף רגע אחרי:
השרוול שלך טוב. תפירה חזקה. כמו שצריך.
נעם לא קלט מיד למה אמר זאת. אחר כך הבין. הזקן לא חיפש יופי. רק הגיע שוב לנקודת השבר, ושם התעקש לעמוד מחדש.
נעמה חייכה.
אמא תפרה. יודעת לתפור.
רואים, אמר גדעון.
עינת עמדה בשלווה, ללא ניצחון, ללא חשבון. רק בעין הצלולה שיש למי שכבר לא מחכה למיותר.
הגשם בחוץ פסק.
אריאל לקח מסבא את הכובע, עינת סגרה את הדלת. במבואה עדיין ריח צמר רטוב וציפורנים. אך זה כבר היה ריח של יום שהתקיים.
כשיצאו לרחוב, עינת עצרה לשנייה במדרגות, סידרה לנעמה את הצעיף, נעם הביט בידיים ראה שוב את התפר.
את התפר הזה הוא זכר. לאורך זמן רב מדי.
אבל הפעם לא הלך אחריה.
הפעם עמד לצידה.
