יומן אישי תל אביב, נתב”ג, יום חמישי
הייתי כבר עם היד על כרטיס העלייה למטוס, בדרך לטיסה שמארגן לי חגית שלי, כשההודעה נכנסה. זה היה גיסי, גבריאל: “תחזרי הביתה מיד.” אבל עדיין לא הבנתי את הדחיפות. החזיקתי בידי כרטיס טיסה למחלקה ראשונה טיסה 815 לאי אלמוני בים התיכון, סמוך לקפריסין, אי של סוד ושל ניתוק מרשתות היכן שהעשירים בורחים לנוח מן העולם, ומקום שעבורי סימל רק שקט מהכול.
ישבתי בלאונג’ היהלום בנתב”ג, הסתכלתי על טיפות המים שהצטברו על כוס היין הלבן שלי. החוץ היה אפור ונוטף גשם אבל בפנים הכול היה שקט, קטיפתי, כמעט מוזהב.
שלחתי הודעה:
חגית: כבר עלית למטוס? הנהג יודע מתי תגיעי, תחפשי שלט “אלינור”. אל תדברי עם נהגים אחרים.
חייכתי, עונה לה: עוד לא, חצי שעה עד העלייה. מתגעגעת כבר. בטוחה שלא תבואי איתי?
היא ענתה מיד: את יודעת שלא, אהובה. המיזוג מחכה לסיום שלי. תסעי, תתנתקי, אני אגיע עוד ארבעה ימים. את כל כך מתוחה מאז שאבא נפטר. את חייבת את זה.
היא צדקה. חגית תמיד צדקה.
מאז שאבא, מאיר לוי, הלך לעולמו לפני חצי שנה, אני כמו טובעת. לא במים, בניירת. הירושה ענקית: אחוזות, חברות, כספים עולם שלם שאין לי מושג בו.
חגית לקחה הכול: עזבה משרד אדריכלות מקרטע כדי לנהל את ההון של משפחת לוי. עורכי הדין, החשבונות, הדירקטוריון הכול עליה. והיא סידרה לי כל רגע במסע הזה: הווילה הפרטית, הספא, הטיולים.
“גב’ לוי?” ניגשה אליי הדיילת. “אנחנו מתחילים בעלייה המוקדמת. תרצי עוד כוס יין לפני שתצאי?”
“לא תודה.” קמתי, מחליקה את השמלה. “אני מוכנה.”
אספתי את תיק העור שקניתה לי חגית ליום הנישואין. בדרך לדלת האוטומטית עבר בי רעד קר. לא התרגשות. לא פחד קרה, צורב בעורף.
ניערתי את זה. חרדת טיסות, בטח. תמיד חגית סידרה הכול, ואני רק הסתובבתי חסרת שורשים. בלי חגית זה הרגיש זר.
המשכתי במסדרון לקראת שער 42. המזגן קפא אותי. התעטפתי בפשמינה.
הטלפון רטט.
חשבתי שוב חגית אולי נשיקה, אולי מזכירה לי לשתות מים.
אבל זה לא היה חגית.
יעל: איפה את???
קימטתי גבה. לא דיברתי עם אחותי יעל שבועיים. בכלל, היחסים מתוחים יעל, האומנית, ה”פרועה” של המשפחה, אף פעם לא סבלה את חגית. “כריש בחליפה”, היא קראה לה. וחגית? “טפילה”. חיה על חשבון הירושה.
עניתי: אני בשדה. טסה לטיול שחגית ארגנה. מה קרה?
שלוש נקודות מופיעות ונעלמות.
יעל: אל תעלי על המטוס.
נעצרתי. אנשים זרמו סביבי כנהר ושאני האבן בתוכו.
אלינור: יעל, עזבי. עייפה. לא בכוח עכשיו.
יעל: תקשיבי לי. אני אצלך בבית. הגעתי להחזיר את השעון של אבא. חגית חושבת שאני המנקה. שמעתי אותה.
יעל: אין כרטיס חזור.
הסתכלתי במסך. זה לא ייתכן. ברור שיש חזור. חגית מסדרת הכול.
יעל: זה כיוון אחד, אלי. מלכודת.
“הקריאה האחרונה למען גב’ אלינור לוי לטיסה 815”, קרא הכרוז. הביטה בי דיילת. הגשר נראה כמו מנהרה שחורה.
הטלפון שוב רטט.
חגית: למה ה-GPS מראה שאת עדיין בטרמינל? תעלי למטוס, את מפספסת את ה-SLOT.
קונטרסט חד. בהלה של יעל. הסדר של חגית.
לראשונה מזה שלוש שנים, הססתי.
— המשך —
הדיילת כבר נראתה עייפה. “גברתי? סוגרים דלתות בעוד שתי דקות.”
עשיתי צעד קדימה. האינסטינקט צעק את עושה מה שחגית אומרת. היא השקיעה המון. היא תשנא בזבוז כסף. והיא תשחרר את אותו אנחה כבדה, שגורמת לי להרגיש קטנה וטיפשה.
יעל תמיד קינאה, אמרתי לעצמי. לא סובלת את האושר שלי.
הרמתי את הכרטיס.
הטלפון רעד כל כך חזק שכמעט נפל לי מהיד. הפעם זו הייתה תמונה.
צילום מטושטש, דרך דלת חצי פתוחה. חגית בחדר העבודה של אבא, עם טלפון לווייני ביד אחת ובקבוק ויסקי ביד שנייה.
אבל זו שורת ההסבר שיעל הוסיפה שעצרה לי את הלב.
יעל: היא לא לבד.
זיהיתי בחלון השתקפות גבר עם קעקוע בצוואר ותיק מסמכים.
יעל: תצאי מהשדה. עכשיו. אל תתקשרי אליי. אולי יש עליה רוגלה. תרוצי.
המנהרה נראתה פתאום כמו מעי של חיה.
“גברת?” הדיילת הסתכלה בשעון. “הזדמנות אחרונה.”
הנשימה כבדה.
“אני שכחתי תרופה באוטו”, מלמלתי.
“אם תצאי לא תוכלי לעלות יותר,” היא הזהירה.
“אני יודעת,” לחשתי. “אני לא עולה.”
הסתובבתי. ברגע שהפניתי את הגב, הפחד תפס אותי לגמרי. כבר לא תחושת לחץ עמומה אימת קיום. רצתי. עקפתי את המכוניות היקרות, לא תיקים, לא נהגים ישר למונית צהובה עם ריח קפה ואורן.
“לאן?” שאל הנהג.
“פשוט תיסע. כל מקום. תל אביב.”
הטלפון נדלק. שיחה נכנסת: אשתי
נתתי לזה לצלצל.
שוב צלצול.
ראיתי את התמונה של חגית על המסך. היא מחייכת, כוס יין בידה, נראית בטוחה, שלווה.
היא עוקבת אחרי, נפקח לי. היא שאלה למה ה-GPS שלי לא זז.
נכנסתי לאפלקציית Life360. ביטלתי את המיקום.
הטלפון צלצל שוב, שוב, שוב.
עד שהגענו לאיילון, היו שם עשרות שיחות שלא נענו.
הודעות: אלינור תעני / מה את עושה / הטייס מחכה / את טועה.
הבטתי מבעד לחלון אל קו הרקיע של תל אביב. לא הרגשתי שפויה. אולי יעל טועה. אולי חגית נפגשת עם מישהו לעסקה. אולי אני הורסת נישואים בגלל תמונה מטושטשת ופרנויות של אחותי.
אבל זכרתי את “הנהג”.
אילו הייתי נכנסת לאוטו הזה, על אי, בארץ שאני לא דוברת
הטלפון המשיך. 99 שיחות שלא נענו.
לא דאגה. פאניקה. ושלה, לא שלי.
— המשך —
נפגשתי עם יעל בדיינר בכרם התימנים, הרחק מהבלינג של המשפחה.
יעל נראתה גמורה. עיניים אדומות, ידיים רועדות סביב ספל קפה שחור.
לא חיבקה. רק הצביעה לשבת.
“תכבדי את הטלפון.” צייתתי, שמתי בתיק.
“יעל, תסבירי לי. עכשיו. ברחתי מכרטיס טיסה של שלושים אלף שקל. חגית תהרוג אותי.”
“היא תכננה,” ענתה יעל. עיניה כבויות.
“אל תגידי את זה.”
“הלכתי לבית,” היא לחשה, “להחזיר את הרולקס. חגית טענה שאבד ברישום? מצאתי אותו בתיק הכושר שלה. גנבתי בחזרה. באתי, שמעתי אותה.”
שלפה את הטלפון. פותחת אפליקציית הקלטות.
“לא רק צילמתי,” יעל אמרה. “גם הקלטתי.”
לחצה “נגן”.
רעש רקע, אבל קולה של חגית חתך בבירור:
“חייבים כבר! הצוות בלימסול עולה לי מאתיים אלף שקל. כשהיא נוחתת, תאסוף אותה מהמכס. תדאג שאין מצלמות.”
קול אחר, עמום: “ומה עם הניירות?”
חגית: “בתיק שלה. יצרפתי העברת ייפוי כוח לביטוח. בווילה תחתמי. תגיד לה שזה מסמך כופר, תגיד כל מה שאתה רוצה. העיקר שתחתום.”
“קצת אחרי?”
פאוזה מטרידה.
חגית: “זה אי, יוסי. הים עמוק. רק שלא תצוף עד תום צו ירושה.”
יעל שוב עצרה.
הסועדים בדיינר נראו מטושטשים, הכול הסתחרר. “ייפוי הכוח,” לחשתי. “היא… ביקשה לחתום על עדכון נאמנות שבוע שעבר. אמרתי שארצה לקרוא. היא כעסה.”
“היא צריכה שליטה מלאה,” יעל הבהירה. “אבא מנע ממנה לגשת לעצם הכסף בלי החתימה שלך. אם תיעלמי אם תמותי והיא עם ייפוי כוח…”
“כל הירושה שלה.”
הסתכלתי על ידי טבעת היהלום נראתה פתאום מוזרה. “היא מדברת לעולם שהיא אוהבת אותי.”
“היא בפשיטת רגל, אלי,” אמרה יעל ברוך. “חפרתי. המשרד? התמוטט מזמן. שואבת כספים מהחשבונות שלך. הימורים. קריפטו. חובות. הבור היחיד לצאת לקבור אותך.”
העיניים צרבו, דמעות חמות של כעס. “האמנתי בה. תמיד הגנתי עליה.”
“ועכשיו את חיה.”
“יותר מדי זמן?” לחשתי בבהלה. “היא יודעת שלא טסתי. התוכנית כשלה. מה עושה אישה כזו כשאין לה דרך חזרה?”
כאילו הזמנו, הטלוויזיה מתחברת: דיווח על פעילות משטרתית באיילון.
“צריך ללכת למשטרה,” אמרה יעל.
“לא,” עניתי. “היא תתחמק, תקבל עורך דין. תגיד שזה משחק. היא כריזמטית. היא תברח הכול.”
“ומה כן עושים?”
הוצאתי את הטלפון. הפעילה אותו.
מייד הציפו התראות. וביניהן, הודעת שמע.
“נשמיע,” יעל אמרה.
שמתי ברמקול.
חגית: “אלינור! עני! איפה את? את הורסת הכול! אני בנתב”ג, מחפשת. אם זו בדיחה, תשלמי על זה. אני באה אלייך.”
היא חיפשה קורבן.
“נביא לה חשוד,” עניתי בקור רוח.
— המשך —
לא פניתי לתחנת משטרה מקומית אלא למחוז הצפון ברחוב שדרות רוקח, איפה שאבא תרם שנים, ואיפה שפקד רפאל, מכר המשפחה, עובד.
הוא הקשיב חד, חשדן, סוחר באמון.
“את טוענת לרצח מתוכנן,” אמר באיטיות.
“הכול בשביל כסף,” עניתי.
יעל לחץ: “תראה לה את הסרטון, אלי.”
“סרטון?” הרים גבה.
“חגית שולטת בכל, גאה במערכת האבטחה,” הסברתי. “החלפתי סיסמא בעצמי. מצאתי קטע מהחדר של אבא.”
פתחתי את הלפטופ, התחברתי לענן הבית.
ראינו אותה שולפת אקדח מהכספת.
אם התוכנית בקפריסין תיכשל,” היא אומרת, “נעשה את זה מלוכלך. אעלים אותה הלילה. יוסי, תעשה פריצה ותדאג שתראה תאונה.”
“ואשתך?” הוא שואל.
היא מביטה בתצלום החתונה, מוחצת את המסגרת על השולחן.
“אין אשה. רק אלמנה.”
החוקר קרב לעבר המסך, עיניו משתנות.
“זו קונספירציה. איפה היא?”
“בנתב”ג,” אמרתי.
“נתפוס אותה שם. אתן נשארות פה, חסות משטרתית.”
“לא,” עניתי בתקיפות. “היא חושבת שאני חסרת אונים. אם תראה משטרה תברח, תשליך נשק. צריך לתפוס אותה בשטח.”
“מה את מציעה?”
“רק אומר לה שאני מחכה לה.”
— המשך —
הגעתי טרמינל 3, אולם הגעות. תחת מעיל העור מיקרופון. רפאל ועוד ארבעה סמוים מוסווים סביב. יעל בוואן מעקב, בוהה במסכים.
הטלפון מצלצל.
“עני,” נשמע באוזנייה.
חגית: “אלינור! איפה היית? אני מתה מדאגה!”
“רק נבהלתי, חגית… חיכיתי לך באולם. בואי, קחי אותי הביתה.”
“חכי. אני רואה אותך,” לחשה.
היא ירדה במהירות במדרגות, עיניה טרפות.
היא חטפה אותי בזרוע, לוחצת בכוח.
“את עושה טעות נוראית,” לילחשה. “נחתוך עסקאות, תחתמי על הניירות, אחר כך תיעלמי.”
“ייפוי כוח?” התעקשתי.
חגית נעצרה, לראשונה נראית מופתעת.
“איך את יודעת?”
“יעל לא טיפשה כפי שאת חושבת,” עניתי.
ידה ירדה למותן, לאקדח.
“למכונית. עכשיו.”
“משטרה! להשליך נשק!”
הצעקה החרידה את המקום.
חגית הסתובבה, שלפה חצי מהאקדח. “אף אחד לא מתקרב!”
“תני לי,” היא נושפת. “הכול שלך. אף אחד לא נכנס בינינו.”
“אל תנסי אותי,” אמר החוקר, מצמיד נשק.
“קחו אותה. תנו לי לברוח!”
“נגמר, חגית,” אמרתי בשקט. “יש לנו את הסרטון, את התיעוד. החדר, הכספת, הכול שם.”
היא קפאה. עיניה כבו. ואז תקעתי לה עקב לרגל, דחפתי מרפק לצלעות.
השוטרים התנפלו עליה. היא צרחה.
“אלינור! זה לא מה שאת חושבת! עשיתי הכול בשבילנו!”
עמדתי מולה, סידרתי את המעיל. “את אוהבת רק כסף והיום הוא איננו.”
כשהסיעו אותה באזיקים, מבטה מלא שנאה.
“תמיד תישארי בסכנה!” צעקה כשהדלתות נסגרו.
יעל פרצה את המחסום, חיבקה עד שכמעט לא נשמתי.
ורק אז, בפעם הראשונה, בכיתי.
— המשך —
שלושה חודשים אחרי
הנתב”ג הומה, אבל כבר לא מאיים.
ישבתי בחדר המתנה רגיל, מחזיקה בייגל.
נראית שונה שיער קצר, ג’ינס, ז’קט עור. טבעת היהלום איננה, במקומה טבעת כסף של אמא.
המשפט היה מתיש. חגית ניסתה הכול: אי שפיות, כפייה. הסרטון ושיתוף הפעולה של יוסי גזרו לה עשרים שנה בכלא.
ירושת לוי עכשיו בשקיפות מלאה. פיטרתי את ההנהלה, לומדת הכספים בכל יום.
“קריאה לטיסה לטוקיו, שער 12.”
יעל התיישבה עם שתי כוסות קפה.
“עכשיו רגועה?” שאלה.
“כן,” עניתי.
“יכולנו לקחת את המטוס הפרטי.”
“מכרתי אותו הבוקר,” עניתי.
“את מטוס אבא?!”
“יותר מדי מטען עבר. אני רוצה רגיל. להיאבד קצת.”
פתחתי את אנשי הקשר. גללתי ל”אשתי “. שלושה חודשים שמרו לי להציג הטרדות. סיימנו.
לחצתי מחק.
“את בטוחה שברצונך למחוק?”
כן.
99 שיחות שלא נענו הלכו.
“קוראים לנו,” יעל לחשה.
קמתי, תרמיל על הגב. מבט על אחות שהצילה אותי כשהאהבה הפכה למלכודת.
“בלי בנות זוג,” אמרתי.
“בלי סודות,” הוסיפה.
“בלי מלכודות,” סיימנו יחד.
בפעם הזו, כשעברתי בגשר, לא הרגשתי פחד. רק התרגשות.
המטוס התרומם, מתרחק מעל העיר.
הסתכלתי מטה, הלב פתוח.
החמצתי טיסה אחת כדי להציל את חיי. הפעם אני לא מפספסת.
חייכתי ליעל: “בואי נמריא.”
