הייתי רגע מלהיכנס לטיסה כשבעלה של אחותי שלח לי פתאום הודעה: “בואי הביתה מיד.” זה היה כרטיס עלייה למחלקה ראשונה, טיסה 815 לאי צללים, אי פרטי ומבודד מול חופי יוון, מפורסם בריטריטים של “התנתקות דיגיטלית” ובפרטיות שאי אפשר לחדור אליה. מקום שבו מיליארדרים הולכים להיעלם לשבוע, איפה שקליטה סלולרית היא מותרות שמונעים במכוון.
טליה ישבה בטרקלין היהלום בנתב”ג, מתבוננת בטיפות הגשם הניגרות על כוס השמפניה שלה. מעבר לחלונות הגבוהים, המסלול היה אפור ורטוב, מואר בעשן סילונים, אבל בפנים הכול היה זהב וקטיפה ודממה עבה.
היא בדקה את הטלפון.
איתן: כבר עלית למטוס? הנהג עודכן על שעת הגעתך. חפשי שלט ‘טליה’. אל תדברי עם נהגים אחרים.
טליה חייכה, מקלידה חזרה. עדיין לא. עוד חצי שעה לעלייה. מתגעגעת. בטוח שאתה לא יכול להצטרף?
הבועות של איתן הופיעו מיד: את יודעת שאני לא יכול, מותק. המיזוג הזה גומר אותי. חייב לסגור את העסקה ואז סוף סוף נוכל לנוח. תסעי. תירגעי. אצטרף אליך עוד ארבעה ימים. את חייבת את זה, את מתוחה מאז שאבא נפטר.
הוא צדק. הוא תמיד צדק.
מאז מותו של אביה, איש העסקים אריה לוי, לפני חצי שנה, טליה טבעה. לא במים – בניירת. הירושה הייתה ענקית, אימפריה של לוגיסטיקה, נדל”ן ונכסים נזילים, והיא כלל לא ידעה לנהל אותה.
כאן נכנס איתן.
בעלה בשלוש השנים האחרונות היה הסלע שלה. הוא עזב את משרד האדריכלות הכושל שלו כדי לנהל במשרה מלאה את עזבון לוי. הוא טיפל בעורכי הדין, ברואי החשבון ובחברי הדירקטוריון שבחנו את טליה כמו טרף. הוא ארגן את הטיול הזה לפרטי פרטים – וילה פרטית, טיולי יערות, טיפולי ספא.
“גברת לוי?”
הדיילת של הטרקלין, עם חיוך חד כמו מדי הכחול שלה, התייצבה ליד טליה. “מתחילים בעלייה מוקדמת, תרצי למלא את הכוס לפני היציאה?”
“לא, תודה,” טליה אמרה, מתרוממת. היא ישרה את שמלת המשי שלה. “אני מוכנה.”
היא לקחה את התיק העור הווינטג’ שאיתן קנה לה ליום הנישואין. בדרכה לדלתות האוטומטיות, הציפתה אותה תחושת קור צורבת בצוואר. זה לא היה ריגוש, אלא דקירה של חרדה.
היא ניסתה להעיף את התחושה. מעולם לא נסעה לבד רחוק כל-כך. איתן תמיד טיפל בדרכונים, בטיפים, בלו”ז. בלעדיו הרגישה תלושה.
היא המשיכה בשביל הארוך לשער 42. המזגן היה קפוא. היא עטפה את השאל סביב כתפיה.
הטלפון רטט.
היא ציפתה להודעת אהבה מאיתן – אולי אימוג’י לב, אולי תזכורת לשתות מים.
זה לא היה איתן.
נועה: איפה את???
טליה קימטה מצח. לא דיברה עם אחותה נועה שבועיים. היחסים היו מתוחים. נועה, האמנית, ה”בלגניסטית” של משפחת לוי, מעולם לא אהבה את איתן. היא קראה לו הכריש בחליפה. איתן, בתורו, קרא לה הטפילית מרמז כל הזמן שהיא רק מחכה לנתח מהעיזבון.
טליה כתבה: בשדה תעופה, בטיסה שאיתן הזמין לי. למה?
קשקוש ההקלדה של נועה הופיע ונמחק שוב ושוב, לחוץ והיסטרי.
נועה: אל תעלי למטוס!
טליה נעצרה. המוני הנוסעים חלפו סביבה כמו נהר.
טליה: נועה, די. אני עייפה, אין לי כוח לדרמות.
נועה: טליה תקשיבי לי. אני אצלך בבית. באתי להחזיר את השעון של אבא. איתן חושב שאני המנקה. שמעתי אותו.
נועה: הוא לא הזמין כרטיס חזור.
העיניים של טליה לא קלטו. ברור שהוא הזמין, היא חשבה. איתן תמיד מטפל בהכול.
נועה: זו טיסה בכיוון אחד, טלי. זו מלכודת.
“כרטיס אחרון לטיסה 815 לאי צללים,” הכריזה הכריזה. “גברת טליה לוי, נא לגשת לשער.”
טליה הביטה למעלה. הדיילת מסתכלת, מחזיקה סורק. גשר המטוס נראה כמו פתח של חיה אימתנית.
הטלפון רטט שוב.
איתן: למה העקיבה מראה שאת עדיין בטרמינל? תעלי למטוס, טלי. את הולכת לאחר.
הניגוד היה חריף. החרדה הפרועה של נועה מול השליטה הדוקדנית של איתן.
לראשונה בשלוש שנים, טליה היססה.
*** פרק 2: האזהרה ***
חיוך הדיילת התקשח. “גברתי? אנחנו סוגרים בעוד שתי דקות.”
טליה התקרבה. האוטומטיות תוצאה של שלוש שנות נישואים אמרה לה להקשיב לאיתן. הוא יתפוצץ אם תפספס. הוא השקיע עשרות אלפי שקלים. הוא שונא לבזבז כסף. הוא היה נאנח בכבדות, עושה לה הרגשה קטנה וטיפשה.
זה רק קנאתה של נועה, טליה ניסתה לשכנע את עצמה. נועה לא סובלת את האושר שלנו.
היא הרימה את כרטיס העלייה.
הטלפון רטט חזק כמעט ונפל מידה. לא הודעה תמונה.
צילום מטושטש מבעד לדלת חצי פתוחה: איתן בחדר העבודה של אבא. טלפון לוויני ביד אחת, בקבוק ויסקי בשנייה.
הכיתוב שנועה שלחה חתך את הדם בראש של טליה.
נועה: הוא לא לבד.
טליה הגדילה את התמונה. בהשתקפות החלון, תרמילאי עם קעקוע בצוואר ומזוודה.
נועה: תצאי מהשדה. עכשיו. אל תתקשרי אלי. אולי יש לו רוגלה על הטלפון. פשוט תרוצי.
טליה הביטה בדיילת. הביטה בפיר המטוס השחור. פתאום, זה לא היה תחילתו של חופשה אלא פתח של חיה טורפת.
“גברתי?” הדיילת הציצה בשעון. “הזדמנות אחרונה.”
החזה של טליה התכווץ. היא התקשתה לנשום.
“אני…” קולה נשבר. “שכחתי את התרופות שלי ברכב.”
“אם תצאי, לא תוכלי לשוב,” הזהירה הדיילת.
“אני יודעת,” לחשה טליה. “אני לא עולה.”
היא הסתובבה.
ברגע שסובבה גב לשער, הכתה בה האימה. לא חרדה עמומה עוד, אלא פחד חייתי. היא צעדה מהר, עקביה מצלצלים חזק על הרצפה, אחר כך רצה.
היא לא הלכה לאיסוף מזוודות, לא לאזור ההסעות שם אולי המתין הנהג של איתן. היא דילגה ישר לתור המוניות, מדלגת על הלימוזינות השחורות.
התמוטטה למושב אחורי של מונית צהובה שנדף ממנה ריח קפה עומד.
“לאן?” השאלה של הנהג, עיניו מבט במראה על שמלתה היקרה.
“פשוט תסע,” טליה נשפה. “הכביש הראשי. תל אביב.”
בעודה נמלטת מהשדה אל המולת התנועה, הטלפון נדלק.
שיחה נכנסת: אהובי
היא נתנה לצלצל.
המסך החשיך וחזר להידלק מיד.
שיחה נכנסת: אהובי
היא הביטה בתמונה איתן, מחייך, מחזיק כוס יין, שלו לכאורה.
הוא עוקב אחריי, הבינה. הוא שאל למה אני עדיין בטרמינל.
היא פתחה את האפליקציה “Life360” של “בטיחות”. כיבתה מיקום.
הטלפון שוב, ושוב.
עד שעתה הגיעו לאיילון, ההתראות נערמו:
10 שיחות שלא נענו.
20 שיחות.
הודעה: טליה, תעני.
הודעה: מה את עושה?
הודעה: הטייס מחכה, חזרי.
הודעה: את עושה טעות.
טליה הביטה באפור של העיר. בחילה. טירוף. מה אם נועה טועה? ואם איתן סתם בפגישה? מה אם היא הורסת נישואיה בגלל צילום מגומגם?
ואז נזכרה ב”נהג” אל תדברי עם אף אחד אחר.
מחשבה מצמררת. אם הייתה עולה על הרכב באי, בארץ זרה, בדרך לא-מוכרת איפה הייתה היום?
הטלפון עוד פעם.
99 שיחות שלא נענו.
זה לא היה דאגה. זה היה ייאוש לא שלה, שלו.
*** חלק 3: ההצטלבות ***
טליה פגשה את נועה בדיינר 24 שעות בדרום תל אביב, הרחק מהשיכונים המהודרים שבהם משפחת לוי חיה.
נועה נראתה נורא שיער פרוע, עיניים אדומות. ישבה בפינה, אוחזת קפה שחור בשתי ידיים רועדות.
טליה נכנסה; נועה לא חיבקה. רק הצביעה על הכיסא מולה.
“כבי את הטלפון,” פקדה.
טליה עשתה. “מה הולך פה, נועה? עזבתי טיסה של שלושים אלף שקל. איתן ירצח אותי.”
“הוא התכוון ל…” נועה אמרה בקול שטוח, קטלני.
טליה נרתעה. “אל תגידי את זה.”
“נכנסתי לבית,” נועה רכנה, לוחשת למרות הרעש. “להחזיר את הרולקס של אבא. השעון שאיתן טען שנאבד? מצאתי אותו בשקית כושר שלו. גנבתי חזרה. עמדתי לשים לו פתק ידעתי שהוא גנב.”
“איתן לא גנב,” טליה מחתה בשגרה, קולה ריק.
“הרבה יותר גרוע,” נועה ליקתה. “נכנסתי עם המפתח הרזרבי שהוא חושב שאיבדתי. שמעתי אותו בחדר העבודה. הוא צעק. לא ידע שהייתי שם.”
נועה שלפה את הטלפון שלה. פתחה אפשרות הקלטות.
“לא רק תמונה, טלי. הקלטתי אותו.”
היא לחצה פליי.
ההקלטה רעשנית מטלפון מוסתר אבל קולו של איתן חתך חזק. לא הבס המוכר, אלא חד, נבזי.
“קול איתן (הקלטה): …לא מעניין אותי מזג האוויר! הקבוצה באתונה עולה לי מאה אלף ליום! היא נוחתת תתפוס אותה במכס. תוציא אותה ב-VIP שלא יהיו מצלמות.”
קול שני: “…ניירות?”
קול איתן: “בתיק שלה. הסתרתי את ייפוי הכוח עם הביטוח נסיעות. ברגע שמגיעים למחסן, תגרום לה לחתום. תגיד שזה בשביל כופר, מה שבא רק תשיג חתימה.”
קול שני: “ואז?”
שקט.
קול איתן: “זה אי, גדי. הים עמוק. רק שגופה לא תצוף עד שהצוואה עוברת.”
נועה הפסיקה.
שקט מוחלט. רעש הכלים היה לפתע רחוק.
טליה נחנקה.
“ייפוי הכוח…” לחשה. “הוא… רק לפני שבוע ביקש שאחתום על עדכונים. אמרתי לו שאקרא קודם. התעצבן, טען שאני לא סומכת עליו.”
“צריך שליטה מלאה,” נועה לחשה. “אבא קשר את הכסף כך שאיתן צריך את החתימה שלך. אם תיעלמי… והוא עם הייפוי…”
“הכול שלו,” סיכמה טליה.
הבטה בטבעת יהלום סמל לאהבה נצחית פתאום אזיקים.
“הוא מרושש, טלי,” נועה התרככה. “המשרד שלו פשט רגל לפני שנה. משך כסף לחשבונות הימורים. קריפטו. פירמידות. הדרך היחידה לצאת מהחוב לקבור אותך.”
טליה הרגישה דמעות. לא של עצב, אלא זעם. “סינגרתי עליו נגדך.”
“זה נגמר,” נועה אחזה בידה. “את בטוחה עכשיו.”
“באמת?” טליה גלגלה עיניים. “הוא יודע שלא עליתי. הוא יודע שהתוכנית קרסה. מה עושה אדם כזה כשנדחק לפינה?”
בדיוק אז, המסך בטלוויזיה על הבר הבזיק: דיווח על אש משטרתית באיילון.
“צריך ללכת למשטרה,” נועה הציעה.
“לא,” טליה אמרה בקור אימהי, עיניה נוצצות. “הוא יתגלגל לעורך דין. יטען שהקלטה מפוברקת, שהכול ‘משחק הפחדה חמוד’. הוא כריזמטי, נועה. יוצא מכל פינה.”
“ומה נעשה?”
טליה שלפה את הטלפון. הדליקה.
התראה אחר התראה. וביניהן, הייתה הודעת קול.
“תשמעי,” אמרה נועה.
טליה לחצה רמקול.
“קול איתן: טליה! תעני! איפה את? את הורסת הכול! אני בנתב”ג. בודק טרקלינים. אם את משחקת את עוד תתחרטי. אני בא למצוא אותך.”
הוא במרדף.
“טורף מחפש טרף,” לחשה טליה וקמה. “בואי ניתן לו מטרה.”
*** חלק 4: נקודת השבר ***
טליה לא פנתה למרחב. היא הלכה ישר למרחב י”א בפתח תקווה, שם אבא תרם רבות ליחידה, והכיר את רב פקד אורי.
אורי היה איש תשוש, חקוק בסקפטיות, אך הקשיב.
בחדר חקירות עם ריח קפה עבש, טליה הניחה את הטלפון.
“הוא מתכנן להרוג אותי,” אמרה.
“כבד מאוד,” אורי העיר. “בד”כ זה סכסוך ממון.”
“כסף, על הכול,” אמרה.
נועה התערבה: “תראה לו את הווידאו, טלי.”
“וידאו?” אורי הרים גבה. “יש גם אודיו.”
“נועה הקליטה. אבל איתן… מתנשא. חושב שהוא לבד בסביבה.”
טליה שלפה את הלפטופ. נכנסה לחשבון מערכת האבטחה הביתית.
“איתן התקין מצלמות בכל בית. כדי ‘להגן’. שלט בסיסמא שלו. שכח שאני משלמת חשבונות שיחזרתי הרשאות.”
היא פתחה קובץ: “משרד ארבע בצהריים”.
הווידאו באיכות גבוהה. איתן מתהלך, הגדי של ידיו יושב מולו.
ואז, איתן פותח כספת הקיר זו שטליה חשבה בה תכשיטים בלבד. שלף אקדח. בדק מחסנית, טען, תחב ליד החגורה.
ואז, אל העניינים.
“אם התוכנית ביוון נכשלת,” אמר איתן, פניו ברורות. “נעשה בדרך המלוכלכת. אדווח עליה נעדרת הלילה. אגיד שלקחה מונית ונעלמה. אחר כך אתה שובר פנימה תעשה את זה כמו פריצה.”
“ואשתך?” שאל האיש.
איתן הביט בתמונה מהחתונה על שולחנו. רסק אותה לפנים.
“אין אישה,” נהם. “רק אלמנה.”
אורי התרומם. הספק התפוגג.
“זו קשירת קשר לרצח,” אמר, תפס את המכשיר קשר. “אני צריך מיקום איתן לוי, מעקב נייד.”
“הוא בנתב”ג,” לחשה טליה. יציבה, מפחידה. “מחפש אותי.”
“נתפוס אותו שם. גב לוי, את ואחותך נכנסות להגנה.”
“לא,” טליה התעקשה.
“סליחה?”
“כל המסמכים עליו. הוא חושב שאני חסרת אונים. אם יראה משטרה יברח, יעלים נשק, יתקשר לעו”ד. אתם צריכים שייכשל במעשה.”
“ומה את מציעה?”
טליה אחזה בטלפון.
“אני אומרת לו שאני מחכה לו.”
*** חלק 5: המארב ***
התוכנית מסוכנת ורק ככה טליה מסכימה.
היא עמדה בטרמינל קבלת הפנים בתל אביב אזור עמוס דיו להסוואה. מתחת למעיל, חובשת מיקרופון. אורי וארבעה בלשים אזרחיים מתפזרים. נועה צופה מהסוואת הווידאו.
הטלפון מצלצל.
“תעני,” אורי באוזניה.
טליה עונה. “איתן?”
“טליה!” קולו בין הקלה לזעם. “איפה את? חיפשתי הכול!”
“פחדתי, איתן,” התייפחה. “לא עליתי. אני מחכה שתאסוף אותי. בוא הביתה.”
“אל תזוזי. אני רואה אותך.”
טליה מרימה מבט.
מלמעלה, איתן לוי בחליפה מדוקדקת, עיניים משוגעות. סורק, מזהה, יורד בריצה במדרגות.
טליה עומדת. מרגישה שהיא פיתיון חי.
איתן תופס את זרועה חזק.
“כלבה טיפשה,” לוחש, פניו סמוך. “יש לך מושג כמה עלית לי?”
“אתה מכאיב”, טליה אומרת בק声.
“יהיה גרוע,” איתן מושך אותה לעבר החניון. “את עומדת לחתום. אחרי זה מסדרים הכול.”
“על מה?” טליה עוצרת. “ייפוי כוח?”
הוא עוצר. מביט ורואה משהו חדש. אין דמעות, אין רעד. עיניים קרות.
“מאיפה את יודעת?” שואל חרישית.
“נועה לא טיפשה כפי שאתה חושב,” ענתה.
ידו יורדת לשפת החגורה, מרגישה את קת האקדח.
“לרכב, טליה,” נובח. “עכשיו.”
“משטרה! תוריד את הנשק!”
הצעקה רעמה.
איתן הסתובב בפראות. “הנהג” עם אקדח לעבר החזה. “התיירים” שולפים כלי נשק. אורי מתקרב.
“זו טעות!” איתן צרח, תופס את טליה כמגן. “תתרחקו! יש לי נשק!”
הקהל צורח. אנשים בורחים לכסות.
“איתן, תסתכל עלי,” טליה מדברת בקור רוח כשהאקדח בגבה.
“סתמי!” איתן צועק, “רכב, מטוס…”
“זה נגמר, איתן,” טליה לוחשת. “יש להם הכול.”
איתן קופא. נהיה חיוור. “מה?”
“ראיתי,” לחשה. “ראיתי את המפלצת.”
בהיסוס רגעי, אחיזתו משתחררת. טליה לא מחכה מועכת בעקב על רגלו, מרפקה בחזהו.
איתן גונח, האקדח נופל.
לפני שיספיק, אורי קופץ שניהם מתרסקים בעגלת מזוודות.
שלושה בלשים עטים עליו.
“איתן לוי, אתה עצור בגין קשירת קשר לרצח, חטיפה, סחיטה.”
איתן עם פנים לרצפה, החליפה נקרעת. מחפש את טליה.
“טליה!” צווח, נואש. “טליה, תגידי! זו טעות! עשיתי את זה למעננו!”
טליה מסתכלת עליו. מחזקת את המעיל.
“אתה לא אוהב אותי, איתן,” אמרה בקרירות על פני צל הנמל. “אהבת את הכסף. ועכשיו אין לך כלום.”
כשהרחיקו אותו באזיקים, ננעץ בה מבט של שנאה בלבד.
“לעולם לא תהיי בטוחה!” זעק בדלתות הזכוכית.
אך אלו נסגרו.
נועה דחקה לעברה, מחבקת חזק עד שטליה לא יכלה לנשום.
ורק אז טליה הרשתה לעצמה לבכות.
*** חלק 6: מסלול חדש ***
שלושה חודשים אחרי
הטרמינל שוקק, אך לא מאיים.
טליה יושבת בשער רגיל, בורקס ביד.
נראית שונה. שיער קצר, ג’ינס, מעיל עור. טבעת היהלום נעלמה במקומה טבעת כסף פשוטה של אמה.
המלחמה המשפטית הייתה מייאשת. איתן ניסה להעמיד פני מטורף, אחר כך כפוי. אבל הווידאו והעדות של גדי סגרו עליו. צפוי לו רבע מאסר.
נכסי לוי עוברים ביקורת טליה פיטרה את הדירקטוריון. לומדת הכל לבד, יום־יום.
“שער 12, עליה לטוקיו,” קראה הכריזה.
נועה מתיישבת לידה, שני קפה ביד.
“קיבלת קפאין,” צחקה. “בסדר?”
“כן,” ענתה טליה. “אני בסדר.”
“יכולנו לטוס בפרטי,” הציעה נועה. “עדיין יש.”
“לא,” השיבה טליה בקפידה. “מכרתי הבוקר.”
נועה הרימה גבה. “מכרת את המטוס של אבא?”
“יותר מדיי מטען נפשי,” חייכה. “אני רוצה לטוס כמו כולם. להילקח, לשאת את התיק לבד.”
שלפה את הטלפון.
גללה לאנשי קשר. “אהובי “.
שלושה חודשים נדרשה המשטרה לשמור על הכול ההטרדות, 99 ההחמצות, העיקוב. אך זה נגמר.
לחצה “עריכה” ואז “מחק איש קשר”.
הופיעה השאלה: האם את בטוחה?
טליה לא היססה. לחצה “כן”.
השם נמחק. השיחות נמחקו. החמצות הרצח התפוגגו אל הדיגיטל.
“היי,” נועה נגעה בכתפה. “קוראים לנו.”
טליה קמה, לוקחת את התיק. מביטה באחותה הבלאגניסטית, יצירתית, הגיבורה.
“מוכנה?” שואלת נועה.
“בלי בעלים,” עונה טליה.
“בלי סודות,” מוסיפה נועה.
“בלי מלכודות,” יחד.
טליה מגישה את הכרטיס. ריק מתוק של אשרור. היא עולה אל עבר הלא נודע ללא פחד.
המטוס ממריא, מעל העיר האפורה. טליה מביטה בחלון. העולם נפרש תחתיה מסובך, אך יפה.
פעם החמיצה טיסה כדי להציל את חייה. הפעם, היא לא תפספס.
היא מביטה בנועה ומחייכת. “בואי נמריא.”
