ביום החופש שלי מהעבודה, הייתי עסוק בעבודות הבית. לפתע, קיבלתּי טלפון מחברה שלי, עדי, שבישרה לי שהיא והבן שלה בדרך אליי. ניסיתי להסביר לה שאני באמצע ניקיון, אבל היא לא ממש הקשיבה.
כעבור עשר דקות הם כבר היו אצלי. האמת שלא ממש שמחתי לראות את עידו, הבן שלה, כי ידעתי שהוא שובב לא קטן.
ישבנו במטבח, שתינו קפה, ועידו צפה בטלוויזיה בסלון. חלפו כמה דקות, ופתאום נשמעה התנגשות חזקה מהחדר השני. רצתי פנימה וגיליתי שהאקווריום התנפץ. כל הדגים נתפזרו על השטיח, והמים זרמו לכל פינה בבית.
עדי רצה ישר לעידו לבדוק שהוא בסדר. ואני התחלתי לספוג את המים בעזרת מגבת, כדי שלא תהיה הצפה לשכנים. אחרי שסיימתי לנקות, עדי הודיעה שהיא חייבת ללכת.
“את יכולה לעזור לי לסחוב את השטיח למכבסה?” שאלתי אותה.
“לא, עידו ממש נבהל, אני חייבת להרגיע אותו,” ענתה.
שאלתי את עידו איך קרה שהאקווריום נשבר. הוא אמר שבדיוק נכנס מטוס נייר, אז הוא ניסה לתפוס אותו. הסתכלתי וראיתי שלמטוס הנייר בכלל לא הייתה נייר רגילההלכנו לארון, והוא הצביע על התעודת נישואין ששכבתי שם. מסתבר שהוא עשה ממנה מטוס.
“אל תדאג, אפשר להוציא העתק,” אמרה עדי, כאילו כלום.
ברור, למה לי להילחץ? אני אקנה אקווריום חדש, אוציא תעודת נישואין חדשה, ואשלם לשכן אם יש נזק. כמובן, עדי גם האשימה אותימה פתאום שמתי את זה במקום גלוי?
כשהם הלכו בסוף, ירדתי לשכן לוודא שהכול בסדר. ניקיתי שוב, ונשכבתי לנוח. בערב, עדי שלחה לי הודעה וטענה שאני צריך לשלם לה. לדבריה, הם הלכו לפסיכולוג, כי עידו היה המום. לא הגבתי, פשוט חסמתי את המספר.
למדתי שעליי להציב גבולות ברורים לאורחיםושטוב לשים חפצים חשובים הרחק מהישג יד של ילדים קטנים.
