בריח הפרה הקפה הטרי מיבוא ישיר מאתיופיה יירגשף, יחד עם מתיקות הסוריאלית של פטוניות בגינה, הרגישתי מתעוררת בדיוק בשעה 6:00, הרגל שנחקקה בעצמותי בעשרות שנים של משמעת. קרני שמש תל-אביב נכנסו בעדינות אל מרפסת סגורה ברשת, משתקפות על מרצפות ישנות, מציירות קווים רוטטים ליד צמרות עצי פקאן בני מאות.
בוקר יום הולדתי השבעים ושלוש לא בא בחגיגות, אלא בריח קפה יירגשף טרי ובניחוח פטניות סמיך, מתוק עד לחלום. התעוררתי כאילו מתוך שינה מחזורית בדיוק, כל יום, בשש. השמש עושה דרכה מנמל תל-אביב מעל צמרות הפקאן שלי, יוצרת קוים משונים כמו זיכרון ישן על הרצפה, במרפסת שנחסמה ברשתות כדי להרחיק יונים ויתושים.
אני תמיד אוהבת את השעה הזו, חולמת שהעולם עוד לא חומם, כאילו אפשר לראות אותו הגולמי, סוריאליסטי וחסר סינון. הרעש של העיר עדיין רחוק, עלי שלכת מניחים להם ברוח, והאוויר מלא בתחושת יום חדש שכולו מוקדש לעשב ולציפורים. אני יושבת ליד שולחן מהגוני שבעלי, ליבר, בנה לפני ארבעים שנה: רהיט, כמו הנישואים שלנו, נראה חזק מבחוץ אך כבר חורק תחת הזמן.
הבטתי בגינה שלי, בגינה שהפכה ליצירה פרטית. כל הידרנגיה, כל שביל לבנים מתפתל, כל ורד שהצלחתי להציל מפריחה חורפית עדות לכישרון שהוסט מזמן למקום אחר.
בעבר הייתי אדריכלית. עדיין נשאר בי ריח נייר פרגמנט עבה והשריטות הקצביות של עפרון גרפיט. פעם נבחרתי לפרויקט שהיה אמור להגדיר את הקריירה שלי: מרכז לאמנויות הבמה בלב תל-אביב. חזון של זכוכית ובטון, מקדש לאמנות ולצליל. ואז הגיע ליבר עם רעיון עסקי “מבריק”: יבוא מכונות לעיבוד עץ. לא היה לנו את ההון, ובחרתי חצי מתוך חלום, חצי מתוך אהבה להקריב את כל הירושה שלי. כל השקל מהבנק הלך לעסק שלו.
החברה קרסה אחרי שנה וחצי. נשארנו עם חובות ומוסך מלא במכונות שאף אחד לא רצה, תל-אביב חולמת, יפה אך קרה. לא חזרתי למשרד. במקום זה, בניתי את הבית הזה; מרחב שהינו מוזיאון פרטי לאהבה שלא מומשה.
עדי, ראית את החולצה הכחולה שלי? זו שנראית עלי הכי טוב?
קולו של ליבר קטעה את ההתבוננות שלי. הוא נעמד בפתח, כבר לבוש במכנסיים מהודרים, שערו הדל משוך בקפידה מעל חלק מקריח שהוא מסרב להכיר בו. לא הזכיר את יום ההולדת שלי. לא שם לב לעריכת השולחן החגיגית בבד פשתן חגיגי. עבורו הייתי חלק מהתשתית, נוחה, אמינה ותמיד בצד.
במגירה העליונה, השבתי, בקול רגוע כמו יסודות שהוא תמיד טען שאני.
חמש אחר הצהריים והבית הפך לכוורת של מציאות פרברים ישראלית. שכנים מהמדרחוב שלנו, חברי ליבר מהמשרד שלו וקרובי משפחה מילאו את הדשא, כולם חולמים, אולי מתעוררים. אני חולמת-צועדת בין כולם, לבושה היטב, מוזגת תה מתוק ומקבלת מחמאות שטחיות על עוגת האפרסק של עדי.
ליבר, במרכז. כל היקום הזה סובב סביבו. מתהדר ב״ביתו״ ו״עציו״, שוכח או אולי מתעלם מהעובדה שכל סנטימטר מהנחלה, יחד עם הדירה במגדל עזריאלי, רשום רק על שמי. לאבי, בנקאי תל-אביבי קשוח, דרש זאת לפני עשרות שנים. מבצר בלתי נראה.
בתי הקטנה, שירה, ראתה מעבר למסך. היא חיבקה אותי, ריח של חיטוי מהמרפאה שלה. אמא, הכל בסדר? לחשה. חייכתי, אבל דאגה בעיניה גלתה שהיא הרגישה בשינוי סוריאליסטי הכבד בתת-הקרקע של המשפחה.
הגיע הרגע. ליבר נקש בסכין על כוס שמפניה, מבקש שקט. חברים, משפחה, פתח בטון מכובד וחגיגי. היום חוגגים לעדי, עמוד התווך שלי. אבל היום אני רוצה להיות גלוי. אני רוצה לתקן.
הרמתי עיניים אל השער. אישה בת חמישים התקדמה, שני צעירים עימה. זיהיתי: דבורה. פעם תחתיי במשרד האדריכלות. אני הדרכתי אותה. הובלתיה. עודדתי אותה.
שלושים שנה חייתי בשתי עולמות, הכריז ליבר, קולו רועד תערובת מעורערת של ניצחון ורגשות מזויפים. זו אהבת חיי, דבורה, ואלו ילדינו, יאיר ורוני. הגיע הזמן שכל המשפחה שלי תעמוד פה ביחד.
העמיד אותה משמאליאישה מימין, מאהבת משמאלכמו היה מסדר רהיטים חדשים. הסילון היה דחוס כמו נוזל. ראיתי את השכנה, מרים, נעצרת עם קוקטייל באמצע הדרך. היד של שירה על שלי הידקה עד שהפרקים היו לבנים.
באותו רגע הרגשתי בתוכי קליק ברור. המנעול החלוד של נישואי לא התפוצץ, פשוט התאדה.
לא צרחתי. לא בכיתי. הלכתי לשולחן המרפסת, לקחתי קופסה שוקולדית עם סרט כחול עמוק. שעות בחרתי את הנייר. ידעתי, ליבר, אמרתי, הקול שטוח, כמעט רך. המתנה הזו בשבילך.
הבעת הפנים שלו השתנתה. לקח את הקופסה, אצבעותיו רועדות. חשב אולי שמדובר בתכשיט של פרידה הישרדות נואשת של כבוד. פתח את הסרט, מתחת קופסה לבנה פשוטה. בפנים, על בד סטן, מונחת מפתח בית אחד ודף נייר משפטי.
העיניים שלו רצות על הטקסט. אני הכרתי את המילים בעל-פה; הכנתי אותן עם יוסי לוין, עורך הדין שלי.
הודעה על ביטול גישה זוגית
בהתאם לבעלות בלעדית (סעיף 42, חוק הישראלי). נעילת חשבונות משותפים. ביטול גישה לכתובת רחוב דקר 442 וליחידה עזריאלי 802.
ההדר שלו נמס, הוחלף בלבול חייתי. עולמו שנבנה על שקטי ועל הירושה שלי נפל בזמן חלום.
מה זה, ליבר? לחשה דבורה, מנסה לאחוז בנייר. הוא לא ענה. לא יכול.
פניתי לשירה. זה הזמן.
הלכנו לבית, האורחים נפתחו לפנינו כמו ים סוף. שמעתי את ליבר קורא לי בשמי, אבל הצליל היה ריק. נכנסנו, הסתובבתי פעם אחת. המסיבה נגמרה, הודעתי לדשא. תסיימו את העוגה ותמצאו את היציאה.
היציאה היתה מהירה. בדקות נותרו רק צלחות עזובות ועשב מרוסק. ליבר ניסה לפרוץ, אבל המנעולים הוחלפו כבר. ראיתי אותו מהחלון גורר איתו את דבורה ואת ילדיה המבולבלים אל השער, מתנדנד כאדם ששכח איך ללכת.
אמא, טוב לך? שאלה שירה בעודה מסייעת בפינוי.
יש לי מרחב, שירה. בפעם הראשונה בחמישים שנה, יש מספיק מקום בלב לנשום.
אך הלילה לא נגמר. הטלפון רוטט: הודעה קולית מליבר. לא סליחה; רק זעקה של כעס סוריאליסטי.
עדי, השתגעת! השפלת אותי! אני מנסה לשלם למלון והכרטיסים שלי חסומים. עד מחר בבוקר תסדרי את הסיפור הזה או תתחרטי מאוד!
לא מחקתי. שמרתי ליוסי.
למחרת נסענו לעיר. משרד יוסי לוין מרגיש כמו מקדש עץ וכסף. הוא קיבל אותנו במבט חמור.
עדי, ההודעות נמסרו, אמר, מחליק קלסר. אבל תראי. הצוות שלי גילה עוד מקרה. פה הסיפור מתרחב.
הוא פתח קלסר: בקשה שהוגשה לפני חודשיים במרכז הבריאות בעיר. ליבר ביקש הערכה פסיכיאטרית כפויה עבורי.
הוא בנה תיק לפסול אותך משפטית, הסביר יוסי. תיעד כל ממחטה שהעברת, כל פעם שבילית בגינה ‘יותר מדי זמן’ מדברת עם צמחים. רצה אפוטרופסות, בית, דירה והקרןואת, במקום טיפול.
קראתי רשימת ה”סימפטומים”.
מאבדת דברים. (פעם אחת איבדתי משקפיים.)
בלבול. (פעם המלחתי קפה בטעות.)
התבודדות חברתית. (שעות שלי בגינה.)
לא רק בגידה. ניסיון רצח חברתי מתוכנן מראש. מחק אותי, שמור לעצמו את הנכסים. הקור שירד בי היה מוחלט. לא אישה ניצולה מהמצור.
התחל המלחמה הסוריאליסטית. העולם של ליבר לא קרס, הוא נעקר בהליך כירורגי.
דירה בעזריאלי הגיע עם דבורה להתמקם, לתכנן ‘נקמה’. הכניס מפתח לא סובב. דפק, הדלת עמידה. אחר כך, הרכב: בזמן שצעק בטלפון הגיע גרר, שלף את ה-SUV השחור שלי. מנהל הצוות הגיש לו טאבלט: השבת נכס לבעלים החוקי. דבורה, שחשבה שהוא טייקון, גלתה שהוא סתם דייר לאשתו.
הפאניקה צורמת. ליבר ערך ‘מפגש משפחתי’ בדירת בתי הגדולה, טל. טל, שדומה יותר לאביהמהפכנית של תדמית ונוחותמתייפחת.
אמא, לא תוכלי! זה אבא! הוא אומר שאת חולה, ששירה משפיעה עלייך!
נכנסנו לסלון, שם חיכו חברים, אלישע, אח ליבר, בת דודתי תמר ועוד. ליבר יושב על הספה, ראשו בידיו, מגלם בעל כאוב.
עדי כבר לא אותה האישה, אמר, קולו עמוס דמעות מדומות. הפכה חשדנית, פרנואידית. שירה מנצלת אותה לטובת הירושה. אנחנו רק רוצים לעזור.
לא ויכחתי. לא הגנתי על שפיותי. הבטתי בשירה.
הוציאה שירה מכשיר הקלטה. ידענו שתנסה, אבא. שכחת שבחודשים דיברת עם דבורה כשאני ‘עזרתי לאמא עם הכלים’.
לחצה פליי.
ליבר: תוודאי שהרופא יודע על חורים בזיכרון, דבורה. פרטים קטנים, זה עדיף. צריך תמונה של קריסה נפשית. עוד קצת, וסוף סוף נוציא את האווזה מהבית.
הסילון שהגיע אחר כך היה הכל חוץ משקט. אלישע, אדם מילולי, קם. הביט באחיו בבוז מקודש כמעט.
אתה לא אחי יותר, אמר. ויצא, כל המשפחה בעקבותיו.
ליבר, עומד במרכז, שברי דמותו בידיו. אפילו טל נסוגה, פני מעוותים גועל ובושה.
חלפו שישה חודשים מאז שמסרתי את הקופסה הכחולה.
מכרתי את הבית ברחוב דקר. היה יצירת מופת, אבל מוזיאון חיים זרים. עברתי לדירה בקומה שבע-עשרה במגדל זכוכית, כל ערב אני מתבוננת בשמש שוקעת מעל קו הרקיע של תל-אביב.
אין שולחן מהגוני. אין רהיטים כבדים. אין רוחות.
בימי רביעי סטודיו קרמיקה. משהו מרפא בחומר. מתמסר לחוזק הידיים, לא עוד אולמות אלפי אנשים, רק יצירות קטנות יפות לי.
לא מזמן הלכתי להיכל התרבות. ישבתי על מושב קטיפה, נותנת לקונצ’רטו השני של רחמנינוב לחלוף דרכי. חמישים שנה חשבתי שאני יסוד של בניין. תפקידי להיות בסיס בלתי נראה שמאפשר לאחרים לעמוד.
טעיתי.
היסודות הם רק חלק. אני החלונות שמכניסים אור. אני הגג שמגן. אני המרפסות שפותחות מבט לאופק.
ליבר איפשהו בנתניה, שוכר חדר, אחיו לא עונים, ״משפחה שנייה״ מתפזרת כמו חלום שכבר כמעט נשכח. שומעת את כל זה כמו דוח מזג אוויר לעיר שמעולם לא ביקרתי בה.
בגיל שבעים ושלוש סיימתי את הפרויקט הכי חשוב שלי: תכננתי חיים שבהם אני לא יסוד לאגו של מישהו אחר. אני האדריכלית של השקט שלי.
הגלגל מסתובב, החימר נכנע, והשקט בבית שלי הוא סוף סוף, נהדר, שלי.
