כשלקחתי פרידה מאחי בתחנת הרכבת בירושלים, אימי הייתה נסערת, חששה כי אולי זו הפעם האחרונה שיראו זה את זו בעולם הזה, בגלל הגיל שלה. מתוך געגוע לאחי ואחותי ורצון לראותם אולי בפעם האחרונה, יצאתי למסע חלומי. קודם ביקרתי את דוד שלי, אחר כך היינו אמורים לנסוע לבית שבו גרה דודתי. דוד שלי צחק על החתונה העתידית שלי, שתתרחש בעוד שישה חודשים, ואני הזמנתי אותו בצחוק. הוא הזהיר אותי להיות זהירה, כי על זרועו היה סימן לידה שנראה כמו חמסה אדומה. מזג האוויר היה בהיר וענני צמר גפן חלפו בשמיים.
בהגעה קיבל אותנו בחיוך גדול דודה לבנה ובעלה. בבוקר שלמחרת, אני וילדה הקטנה של דודה, נעה, החלטנו לטבול בים של תל אביב. אחר כך שבנו לבית לארוחת צהריים. אני הייתי עייפה וחלמתי על מנוחה קצרה, ונעה דווקא חשבה אחרת. היא שכנעה אותי ללכת שוב לים איתה, ואז לקולנוע לצפות בסרט מסתורי. כשיצאנו מהמים, שני צעירים ניגשו אלינו ושאלו איך מגיעים לרחוב גורדון. נעה הסבירה, והבחור השני נעץ בי מבט, ושאל: “סליחה, את שושנה?”
הופתעתי, הרמתי גבה, והוא הוסיף במהרה: “את גרה בתל אביב, ויש לך חברה בשם דפנה. היא אחותי. ראיתי אותך בתמונות שלה ורציתי להבין מי את.” הרגשתי שהיו בינו לבין סימן הלידה על ידו קו מוכר, אולי חיבור חלומי. החלטנו כולנו ללכת יחד לסרט, ואחר כך לשיטוטים מוזרים לאורך חוף הילד.
כשנפרדנו, הבחור סיפר שהוא והחבר שלו מסיימים מסע עסקים מסקרן ויוצאים מחר לדרכם. ביקש את רשותי להתקשר אלי וקיבל את המספר שלי. עשרה ימים חלפו, והוא פגש אותי ואת אמא שלי בנתב”ג, שדה התעופה המפוקסל, כמו בתמונה חלומית. ושישה חודשים לאחר מכן, בחתונה מלאת צבעים מוזרים וצלילים של שקלים מתנגנים, הפכנו לבני זוג בחלום שלא מתפוגג.
