בקצה הקיץ הזה
בעודה מסדרת את המדפים בספריה הקטנה ברמת גן, תמרה הרגישה שחייה אפורים. הלקוחות התמעטו, רובם עברו לקרוא בסלולרי. כל כמה שעות עברה בין המדפים, ניגבה אבק, הציבה ספרים על פי סדר חדש. הדבר היחיד ששימח אותה היה שהספיקה לקרוא כמויות בלתי נתפסות של ספרים: רומנים, הגות, ביוגרפיות ובגיל שלושים פתאום קלטה שהדרמה הרומנטית פסחה דווקא עליה.
גילה כבר “מכובד”, העבודה בקושי מכסה שכירות קטנה, המראה שלה לא גונב מבטים, והאופק נראה ללא שינוי. מעולם לא חשבה להחליף עבודה, הכל היה רגוע להפליא. אל הספריה באים בעיקר סטודנטיםפה ושם תיכוניסט, או גמלאית שמחפשת ספר ישן מהילדות.
ופתאום התקבלה שיחת טלפון. תמרה השתתפה בתחרות ספרניות מחוזית, וזכתה שאפילו לא ציפתה פרס: חופשה בת שבועיים על חוף הים התיכון, הכל כלול, באילת.
איזה יופי! אני אטוס, אין סיכוי שאוותר, ציחקקה בסלולרי אל חברתה ואם, המשכורת שלי לא מספיקה לכלום, איזה מזל שהזדמנות נפלה לי, כמו חלום.
הקיץ החל להגמר, התיירים התרוקנו, כולם ישבו בבתי קפה כי הים עשה רעש משונה ורוחות חזקות, אבל תמרה שלושה ימים הלכה יחפה על החוף, חושבת לאן חייה זורמים, וחולמת בהקיץ בין צדפים גליים.
ופתאום ראתה מהפך: גל דחף נער מהטיילת לתוך המים. תמרה, מבלי להסס, רצה אל קו השובר גלים. לא הייתה שחיינית מדהימה, אבל מגיל קטן יכלה להחזיק ראש מעל המים.
הגלים עזרו לה לסחוב אותו בצווארון עד שהרגליים שלה נגעו שוב בחול, אבל אז פתאום נסוגו שובחצי דמיוני, חצי מציאותי. בסוף הצליחה, וכשהמים נסוגו, עומדת שם, השמלה היפה שלה נתקעה לגוף, ועיניה פוגשות מבטו של נער, גבוה ממנה במעט, בקושי בן ארבע עשרה.
מה דחף אותך להיכנס לים כזה סוער? שאלה.
הנער גמגם תודה והלך לצד בצליעה קלה. תמרה הרגישה שהשאלה נותרה בלי תשובה, החלום גולש לכיוון אחר.
בלילה חזרה למלון, בבוקר הכל היה רענן, שמש שטפה זהב על הים, והגלים רגועים, כאילו התנצלו על אתמול. תמרה ירדה לחוף אחרי ארוחת בוקר ישראלית; שקשוקה וריח קפה מרחף מהמרפסת.
כשהשמש החלה לשקוע, הלכה לטייל בפארק גדול. בסמטה צדדית עמד יריד קליעה. תמרה ניגשה, זכרה שכילדה חנונית הרבתה לדייק בכדורי רובה אוויר. הירייה הראשונה החטיאה לחלוטין, השנייה פגעה בול.
הנה, תסתכל, יונתן, ככה יורים! נשמע קול גברי מאחור. תמרה הסתובבה בהפתעה וראתה את הנער מהמים, הפעם עם גבר נאה לידו.
היו לרגעי מבוכה, הנער הוריד עיניו, תמרה חייכה דק לא נראה שהאבא יודע מה כמעט קרה אתמול.
את בטח יכולה לתת לנו שיעור, קרץ הגבר, פניו שלוות, משרה ביטחון. אני, ובעיקר יונתן, לא בדיוק צלפים גדולים, קרץ שוב.
יצאו משם שלושתם לצפות בים מהגלגל הענק, אחר כך ישבו בבית קפה, אכלו גלידת טחינה ופסיפלורה וצפו על שיירת אנשים חולפים בטיילת.
בהתחלה ציפתה שתצטרף גם אם של יונתן, אבל לא הם נראו משפחה מצומצמת, אבל מאוחדת.
האיש הציג את עצמו נדב. היה בו חן של תלאביבי ותיק, והזמן מחליק לידו בקלות. תמרה חשה התרגשות נעימה.
הגעת לאילת לא מזמן? שאל נדב.
רק כמה ימים, נשאר לי עוד שבוע.
ומהיכן בארץ? הפתעה קטנה: גם הם מתל אביב.
השלושה פרצו בצחוק כמה מוזר, לא נפגשו שם מעולם, ובמלון פתאום מגלה גורל אחר.
יונתן השתלב בשיחה, כאילו הבין שתמרה לא תספר לאביו כלום. נפרדו קרוב לחצות, נדב דאג ללוות אותה עד לדלת המלון, הבטיח שיפגשו מחר.
תמרה התייצבה ראשונה לחוף. חלפה שעה, בני הזוג בוששו.
בוקר טוב, התנצל נדב בחיוך מובך, השעון המעורר לא צלצל… נדיר אצלנו.
אבא, אני במים, זינק יונתן לים.
אבל תמרה צעקה באופן לא ברור “תעצור, אתה לא יודע לשחות!” נדב הביט בה, מבולבל “מה זאת אומרת? הוא אלוף שחייה, כל התעודות מהחוגים תלויות בסלון!”
תמרה החווירה ואז צחקה, הלא זה חלום, או רק נדמה לה.
בימים הבאים הכל הפך חגיגה מוזרה. יחד בילו בים, בסיורים, חזרו מאוחר. לתמרה דגדג לדבר עם יונתן ביחידות. משהו הטריד אותו, או סתם דימיון בחלום תל אביבי.
ההזדמנות הגיעה כשהוא הופיע בלעדיו.
שלום, פתח יונתן, אבא חולה, נשאר במלון עם חום, אני אמרתי שאת תשמרי עליי, כי לא רציתי להישאר לבד.
תן לי את מספר הטלפון של אבא שלך, אני אברר שהוא בסדר, הוא מסר ותמרה התקשרה לנדב:
תמרה, שגרה נטולת מזל, קיבלתי וירוס. דאגי לנסיך שלי, אשוב מחר.
כשהם יושבים על החוף, מתחת לשמשיה, פלט פתאום יונתן:
את יודעת, את ממש כמו חברה.
למה? שאלה, מתחייכת.
תודה שלא סיפרת לאבא ש… תומר גל דחף אותי לים, איבדתי כיוון.
באמת? חשבתי שאתה שוחה מצוין.
בדרך כלל… אבל לפעמים בחיים יש פתאום גל מוזר שמטביע אותך, ענה יונתן, ונראה פתאום מבוגר מדי לגילו.
השקט נמשך, עד שתמרה שאלה: אמא שלך? איפה היא? למה אתם רק שניכם?
יונתן התעכב שעל הפנים ואז סיפר: לא הכל בבית פשוט. נדב, אבא, נוסע לעבודת שטח לכל מיני פינות בארץ. כשאמא שלו, אילנה, נשארה לבד, הלכה התחבר עם אחד מהעבודה, אמיר.
יונתן היה נבוך: “אמא אמרה שיהיו אורחים, אמיר ושרון, בתו. לך תבלה עם שרון”, דחפה לו מאה שקל “תקנה גלידה, תזמין אותה”.
שלוש שעות בילו בגן העיר, שרון מבוגרת בשנתיים, מלאת ביטחון ופראית, סוחפת אותו להרפתקאות שבשבילו היו גדולות. לפני שנדב שב הביתה, שרון אמרה משהו מוזר “איזה מזל שאבא שלך חוזר, נמאס לי להיות ה’בייביסיטר’. אמיר ואמא שלך לא צריכים אותך כשאנחנו פה”.
יונתן הבין, אבל לא רצה להאמין. כשנדב חזר, הבית הפך שקט. בלילה יונתן שמע את אמו צועקת “כן, אני עם אמיר, ומה תעשה? אתגרש? הבן יישאר אצלך, ברור. קח אותו, אני הולכת”. יונתן נכנס למיטה, שמע איך הדלת נטרקת.
נדב ניסה להסביר, אבל יונתן עצר אותו. “אבא, אני יודע הכול. אני איתך, לא רוצה להיות עם אמא עכשיו”.
אחרי הצהרים, תמרה ביקרה אותם עם סלסלת תפוחים. נדב היה כבר על הרגליים. “נשוב מחר אליכם לחוף, לחגיגה האחרונה של קיץ”. שלושה ימים עברו, בערב נסעו נדב ויונתן הביתה, תמרה נשארה עם עוד יומיים ואינסוף חלומות.
הקיץ נגמר. תמרה לא תכננה דבר, רק הייתה שקועה באושר המוזר מהודעות הלב של נדב. לא עבר זמן, והיא עברה אל הדירה של נדב ויונתן; הפעם, אפילו השמש בתל אביב נראתה שמחה.
