בקצה הארץ.
השלג מצטבר בתוך הנעליים ושורף את העור.
אבל לקנות מגפיים מרופטות עדי לא חושבת אפילו. היא דווקא רוצה מגפיים אופנתיים, אבל כאן זה יראה משונה. ובכל מקרה אבא שלה חסם לה את הכרטיס אשראי.
“את באמת הולכת לגור במושב?” הוא שואל, בשפתיים עקומות בזלזול.
אבא שלה לא יכול לסבול את הפריפריה, את הטבע, כל מקום שאין בו את הנוחות של הישראלי העירוני. ודור גם הוא כזה, ולכן עדי נוסעת למושב. למען האמת היא לא ממש רוצה לגור כאן, אף על פי שהיא אוהבת טיולים, קמפינג והרפתקאות יותר מאבא שלה.
אבל לגור במושב? זה כבר מוגזם. לאבא שלה אמרה משהו אחר.
“רוצה, ואעשה.”
“אל תדברי שטויות. מה בדיוק תעשי שם, תלמדי לחלוב פרות? חשבתי שבקיץ את ודור תתחתנו, שנתחיל לשריין אולם…”
לשריין אולם. אבא שלה דחף לה את דור הזה, כאילו זה קינואה קרה שעומדת סתם על השיש לא נורא מה, אבל כל כך דוחה שמקיאה בפנים בכל פעם שחושבת על זה.
לא שדור נראה נורא. האמת, אפילו די נאה: אף ישר, עיניים עזות מתחת לגבות דקות, שיער מעט מתולתל ושרירים ברורים. דור עוזר צמוד של אביה, כמעט יד ימינו, ואבא שלה מפנטז כבר מזמן שהיא תתחתן עם אחד כמותו.
אבל עדי אותו, היא לא סובלת. מעצבן אותה הקול המונוטוני, האצבעות הדחוסות שמזיזות כל הזמן משהו, הדיבור המתפאר כמה עלתה לו החליפה, השעון, המכונית…
כסף, כסף, כסף! זה כל עולמם. ועדי רוצה אהבה. רגשות שמיפים לנשימה, כמו בספרים. אף פעם לא הרגישה ככה, אבל יודעת זה יקרה. כל פעם מתאהבת, מתלהבת ממישהו, אבל זה תמיד רגעי, לא משאיר לה סימנים בלב. והיא משתוקקת לדרמות, לצלקות לא לשקט הצפוי של דור. לכן להתרחק למושב וללמד בבית הספר המקומי נשמע לה הרפתקה מושלמת. דור לא יבוא אחריה. דור ייבהל מהעדר אינטרנט, מים חמים, ביוב.
עדי בחרה בכוונה מושב שאין בו כלום מזה. המנהל לא רצה אותה, חשש שהיא לא תסתדר, אבל המורה הקודמת נפטרה במפתיע, ועדי הייתה עיקשת, הגיעה עד למשרד החינוך, הציגה תעודות וקורסים.
“ומה יעשה מורה צעירה ומוסמכת כל כך במושב?” שאלה מנהלת קשוחה, שער כתום בוהק.
“ללמד ילדים,” ענתה עדי בתקיפות.
ועכשיו היא באמת מלמדת. גרה בבית קטן ללא מים חמים או ביוב, מדליקה את התנור לבד. כמו שצפתה, דור בא, נשאר לילה, וברח. התקשר כמובן, התחנן שתחזור, אבל כמו אבא שלה חושב שזו גחמה שתעבור מהר.
בהתחלה עדי נהנתה. אבל אז החלה החורף, הבית מתקרר עד שגם מתחת לפוך קפוא, לסחוב עצים זו משימה לא פשוטה. היא רצתה כבר לחזור, אבל לוותר זה לא אופציה. בעיקר כי עכשיו יש לה אחריות לא רק לעצמה, אלא גם לילדים.
הכיתה קטנה, רק שתים עשרה ילדים. בהתחלה עדי הייתה בהלם. במרכז “מדע ויצירה” בו עבדה, הילדים היו מבריקים ומוכשרים. כאן… נראו לה אבודים. כיתה ג’, וקריאה בקושי לפי הברות. לא עושים שיעורים. מפריעים בשיעור. אבל זה היה רק בהתחלה. אחר כך היא התאהבה בהם.
שמעון גילף חיות מעץ, והן לא היו גסות אלא שועלים ופסיונים וארנבים ודובים, שאפשר להציג בחנות הילדים המרכזית. שירה כתבה שירים, אוהד תמיד נשאר אחרי שיעור לנקות את הכיתה, לאור היתה טלה שמלווה אותה לבית הספר כמו כלב.
ולקרוא למדו, בעצם. רק ששום מורה לא ניסתה באמת, והספרים לא התאימו להם. עדי לא התחשבה בתכנית הלימודים, הביאה ספרים אחרים, נסעה בשבילם במיוחד לעיר הקרובה, כי אינטרנט כמעט ואין, ולא ניתן להזמין כלום.
ילדה אחת עוררה בה קושי. ואבא שלה הוא הופיע כשהפנים של עדי התכווצו מהשלג חודר לנעליים, וידיה היו עמוסות בעצים.
“שלום, עדינה כהן,” אמר, כשנעצר שתי פסיעות משער הבית.
עדי קצת חששה ממנו, האמת. פנים מחוספסות, כמו עבריין. אף פעם לא מחייך. הלב דפק בטירוף כשפגשה אותו, פחדה שיבחין עד כמה היא מפחדת. או שלא?
“שלום.”
הקול יצא לה גבוה מדי.
“למה לתמר יש רק ציונים 50?”
“כיוון שהיא לא עובדת בכלל.”
“זה תפקידך לגרום לה לעבוד. מי כאן המורה, אני או את?”
עדי הייתה המורה. אבל לא תכריח ילדה לעבוד. לתמר יש כנראה אוטיזם, צריך כאן טיפול אחר.
“תמיד היה לה ככה?” שאלה ליתר ביטחון.
ולדמן התלבט.
“לא תמיד. פעם כל הזמן עבדה עם איילה.”
“איילה מי זו?”
הוא עיוות את הפנים, כאילו גם לו נכנס שלג לנעל.
“זו אמא שלה.”
היה ברור ששאלת ההמשך מסוכנת, אבל חייבת להישאל.
“ואיפה היא היום?”
“בבית העלמין.”
זה הכל. הכול נהיה ברור פתאום, כמו שאבא שלה אומר: “הפתרון פשוט”.
לעמוד עם סחיבת עצים לא נוח ולא קל. אבל לומר את זה לא נעים. כשתה עץ מחליק ונופל לה прямо על הרגל, עדי משחררת צעקה, מפילה הכל ועל סף דמעות. דמעות כפולות: מכאב ומעלבון שהיא נחשפת ככה מול גבר בוגר. אבל מה הטעם גם היא בוגרת. רק שלא מרגישה ככה.
“אפשר לעזור?” הציע ולדמן.
“לא צריך, תודה. אני מסתדרת.”
“רואים איך את מסתדרת.”
הכניס לה עצים, תיק תק סידר את הדלת.
“אם צריך משהו תבקשי,” אמר ויצא.
אבל בשביל מה הוא בא בעצם? הספיק כה עצים ויש לה להרים ציונים לתמר? זה לא יקרה…
עדי לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילדה. כמה ימים היא מנסה לגשת, מרגישה חסרת אונים וגם רחמים. אפילו פנתה לסגנית המנהלת.
“זה מקרה אבוד. תני לה 50, בקיץ נעביר לבית ספר מיוחד.”
“איך זה?”
“נעביר לוועדה, יתנו לה תעודת “חריג”. אין מה לעשות, זו הילדה.”
“אבל אבא שלה אמר שפעם…”
“עזבי! פעם אמא שלה הייתה מטפלת, הוא לא יצליח. אל תקשיבי לו, יספר לך סיפורים…”
“לא סבלת אותו, נכון?” עדי הבינה פתאום.
הסגנית נרגעה.
“הוא לא צריך למצוא חן בעיניי. והילדה צריכה להתאים למסגרת שלה.”
זה לא הספיק לעדי. לא השתכנעה שתמר חייבת בית ספר מיוחד. לכן התקשרה ליוליה בן יעקב, היועצת שלה, התייעצה איתה והלכה תמר הביתה. פחדה, אפילו שתתה תה קמומיל כמו שאמא שלה אהבה, אף שלא אהבה בעצמה. אמא שלה גם נפטרה, לכן הסיפור הזה נגע לה.
ולדמן קיבל אותה ביובש, לא שמח כאילו שבאה לעזור.
“אין אצלנו אורחים,” אמר בזהירות.
עדי קפצה שפתיים, בדיוק כמו הסגנית, והסבירה שמורה חייב לבדוק תנאי חינוך אצל הילד.
החדר של תמר מהמם. טפטים ורודים, בובות פלוש והמון ספרים. עדי מתפעלת אבא שלה מינימליסט, לא שונא רישומים או הצבעים הבוהקים. חדר ילדות אצלה צבעים ניטרליים, הבובות חומות.
בפעם הראשונה לא הלך הרבה. עדי שואלת על ספרים אהובים, מדפדפת, שואלת על עפרונות. תמר מגישה עפרונות, לא אומרת כלום על הספרים. רק בסוף, כשעדי שואלת על שם הארנב הוורוד, תמר עונה:
“פלאפי.”
בפעם הבאה הביאה לו סוודר קטן שסרגה במיוחד. אמה לימדה אותה לסרוג, ועדי תמיד שורגת לזכרה. יצא עבה מדי ולא מושלם, אבל תמר מתלהבת, מודדת ואומרת:
“יפה.”
עדי מציעה לצייר את פלאפי עם הסוודר החדש. תמר מציירת. עדי כותבת את השם, שוגה בכוונה. ותמר מתקנת.
היא בכלל לא “חריגה”.
“אני באה לשלוש פעמים בשבוע,” עדכון לולדמן.
“אין לי כסף מיותר,” הוא רוטן.
“לא רוצה כסף,” עדי נפגעת.
קובעים כך.
הסגנית לא מרוצה.
“אסור להבליט ילד אחד, זה לא מקצועי! גם חסר ערך, כבר ראינו ילדים כאלה.”
“גם אני ראיתי,” עדי עוצרת אותה, “אבל מוקדם להסיק מסקנות.”
הילדה מיוחדת: כמעט תמיד שותקת, לא מביטה בעיניים, מעדיפה לצייר ולא לכתוב. אבל מחשבת טוב ותופסת דקדוק מהר. בסוף הרבעון ציונים אמיתיים, אין צורך לייפות אותם.
“לחג סילבסטר תיסעי?” ולדמן שואל, לא מבט בעיניים, ממש כמו תמר.
“לא, אשאר כאן,” אומרת עדי, מרגישה איך הלחיים שלה מאדימות.
“תמר רוצה להזמין אותך.”
זה מוזר. תמר לא אמרה כלום על כך. למעשה היא כמעט לא מדברת. אם כן לא רוצה להעליב אותה. אבל גם לא רוצה לחגוג חג עם זרים.
“תודה, אחשוב על זה,” עונה עדי.
השינה באה קשה. מה הפריע לה בעצם? זה טבעי אחרי חודש עבודה עם תמר שהיא מתחילה להתחבר. זה לא מה שרצתה? ומה זה משנה מה ולדמן חושב…
ככה היא נרדמת.
בבוקר דור מתקשר.
“אז מתי באה?”
“מה?”
“נו, לסילבסטר? לא תחגגי במושב שלך, ברור.”
“חגג כאן!”
“די, עדי. אבא לא רגוע, לחץ הדם שלו קופץ, הוא לא מוצא מנוחה.”
אבא שלה מעולם לא התקשר.
“שיפנה לרופא,” עדי עונה בחצי-עקיצה.
“אז באמת לא תבואי?”
“אמיתי.”
“נו, מה עושים?”
“מה שבא לך!”
דור באמת עושה בא למושב, עם שמפניה, סלטים ומתנות.
“אם לא באה הר הר מגיע.”
עדי המומה. לא לגמרי בשלילה; לא תיארה אותו כזה. דור אוהב לחגוג עם מסעדה, אירועים, מוזיקה חיה. כאן אפילו טלוויזיה אין.
“זה לא משנה. את כאן, זה העיקר.”
עדי מחפשת פגם, לא מוצאת. “אולי באמת טעיתי בו?” חושבת.
רק שהתרגשה עוד כשגילתה בכלי ההובלה האוכל האהוב עליה, ובמתנה ספרי חינוך, מקרן ויומן למורה.
“תודה,” עדי מתעוררת. “חשבתי שתביא תכשיטים או גאדג’טים.”
דור חייך.
“עדי, הבנתי: את הדבר היקר לי בעולם. אם את רוצה מושב אז מושב. הבאתי גם תכשיטים.”
הוציא קופסה קטיפה אדומה, ברורה מיד.
“מותר לי לא לענות עכשיו?” עדי שואלת.
דור לא נעלב.
“פחדתי מהסירוב. אחכה כמה שצריך.”
עדי לא יודעת מה לומר, מחביאה את הקופסה בכיס.
ולדמן יש לה את הסלולרי, אבל מתקשר לטלפון הבית.
“החלטת?” שואל.
“סליחה. יש לי חבר כאן.”
“הבנתי.”
וזהו מנתק.
עדי עם רגשות מעורבים. מה הטון הזה? ברור… מה ברור? לא הבטיחה כלום, אל לו להיעלב! אכן, אולי כן. בגלל תמר. הילדה מחכה לה, ואיזה אבא רוצה שהבת תהיה מאוכזבת?
מהמחשבות, הראש מסתחרר. דור לא שולט: מושך אינטרנט, מחפש סרטים חג.
עדי מזהה שריקה. זו קריאת כלב. נזכרה איך ולדמן ככה שרק. מציצה בחלון הם עומדים בשער.
הסומק עולה לה.
“מי זה?” דור שואל בצפיפות.
“תלמידה,” תמר מצפצפת. “רגע, חוזרת.”
הכינה לתמר מתנה: חברה לפלאפי, ארנבית ורודה. אבא שלה היה אומר שזה מוגזם.
ולדמן גם מקבל מתנה. לא בטוחה שכדאי, אבל סרגה לו כפפות צמר.
עדי רצה החוצה, בלי כובע, רגליים יחפות בשלג, לא אכפת לה.
“תמרי, שלום!” בקול מפשר. “שנה טובה! תראי מה קניתי.”
מגישה לתמר את השקית. זו שולפת הארנבית, מחבקת ומביטה באביה. הוא מוציא שתי מתנות: גדולה וקטנה. תמר פותחת קודם את הגדולה מחברת עם קומיקס בציוריה.
“תודה! איזה ציורים נהדרים!”
בקטנה סיכת ציפור, קוליברי מזהב. עדי מרימה עיניים לולדמן. הוא לא מביט. ותמר אומרת:
“זה של אמא.”
הגרון של עדי נחנק.
“טוב. נלך,” מלמל ולדמן.
“כמובן. שנה טובה!”
“שנה טובה…”
עדי רצתה לחבק את תמר, אבל לא העזה. הילדה נצמדת לחבורה ולא אומרת מילה.
בשער עדי מסתובבת. משהו לוחץ לה בחזה כשמביטה בשניים, והיא נכנסת הביתה, מדמיינת ומנגבת את העיניים.
“נו, מה היה?” דור שואל בגסות.
עדי מסתכלת במחברת, בסיכה שבכף. משחזרת ששכחה לתת את הכפפות. וגם את מה שאמרה תמר: “של אמא…” ואיך לולדמן מחייך תמיד כשהוא מביט בבתו, חיוך מדבק כזה. בפנים משהו מתפרץ ופורח. דור היא מצטערת, אבל אין טעם לשקר לו או לעצמה.
עדי מוציאה מהכיס את קופסת הקטיפה, מגישה לו ואומרת:
“תחזור לביתך. סליחה, לא אוכל להינשא לך. סליחה,” היא חוזרת.
פרצופו של דור משתנה. הוא לא רגיל לסירוב.
לרגע עדי חושבת שיכעס מאוד, אולי יכה אותה. אבל דור רק מחביא את הקופסה, נוטל מפתחות הרכב, ויוצא בשקט.
עדי מיד אוספת אוכל לכלים, מוסיפה את הכפפות שסרגה לולדמן, ורצה בעקבותיהם זרים, אבל כל כך חשובים לה פתאום.
Querido diario, Hoy quiero dejar constancia de una
La suegra se llevó los manjares del frigorífico a su
עשר שנים עבדתי כמבשלת בבית של הבן שלי ולא זכיתי לתודה
Miércoles, 19 de marzo Madrid Hoy, por fin, puedo sentarme
Miércoles, 19 de marzo Madrid Hoy, por fin, puedo sentarme