היום נזכרתי במפגש המיוחד שהיו לו עם המשפחה על גדת נחל הירקון, והכתיבה למזכירות הפכה לי כמסע פנימי.
אחרי שהודמתי בגיל 67, החלטתי שמרבית שעות הפנאי שלי יהיו עם המקל והדייג, כמו שהייתי עושה לפני הפרישה. בן זוגי, אורן, עדיין עובד כמאמן בבית ספר לספורט לילדים בחדרה, והצלחות תלמידיו מביאות לשם מוניטין של ממש: הם מבקשים להגיע מהצפון עד לדרום רק לשמוע על הקבוצה שלו. הוא, כמוני, חולם לשבת איתי שעות ארוכות על שפת המים ולתצפות בגלים, אך לוח הזמנים הצפוף שלו, כולל אימונים, תחרויות והוראות, משאיר רק סופי שבוע לשחרור.
בסיומת שבת האחרונה, כשכל העיר קפאה בגלל הלוקדאון והילדים למדו ברשת, קפצתי עם אורן, שני נכדינו נתן הקטן ואוריה (אורית, בת חמש), וגם נכדנו הבוגר שמעון, שקיבל תעודת בוגר קורס ההצלה במ״ד, אל היציאה. בכניסה לשכונה עמד קירש, חבר המשפחה של הילדים, והביט בו משולב של תסכול והפתעה: הוא רצה להצטרף אלינו, אך אנו ניסע למקום שבו דגים שמים.
“אורן, תעצור רגע,” קראתי, ופתחתי את החלון.
“קירש, בא איתנו לדיג?” שאלתי.
קירש רץ לביתו, חזר אחרי דקה עם סבתו ולידו כובע חורף, צעיף וכפפות. יחד הלכנו אל המיקום הרגיל שלנו, המקום שבו דגים גדולים מתרוצצים במים.
אורן הדליק מדורה קטנה על שפת הנחל כדי לתת לנו חום, ואני ישבתי בכסא מתקפל עם המקל, משגיחה על הילדים בצדדים. היום השתמשנו בחיטה חיה דגים קטנים כדי למשוך את הפיקיה הגדולה, והקפדתי לשמור על מבט על הילדים, כדי שלא יגרמו מהומה מיותרת.
פתאום חרגה ההדגה, והדג נפל אל הדלי.
“הראשון נפל!” קלטתי, וחייכתי לעצמי. הכנסתי חכה חדשה והשלכתי שוב. בעוד הילדים משקיעים זמן במגרש חול שיחקו כדור על חוף הנחל הפקק של הקו נשבר שוב, והפעם הייתה פיקיה עוד יותר שמנה.
בזמן שהדגים חיפשו מקלט במים, נצפתי שלושה פיקיות מתרוממות למעלה ונסגרו חזרה למים. קירש לחש בקול רך: “האם זה פיקיה?”
“כמובן, היא מצייתת לכל משאלות,” עניתי בחיוך, ופתאום הילדים ביקשו משאלות משלהם.
נתן ביקש שהדלים יגיעו לבד הבית.
אוריה רצתה שהפיקה תביא לה קרן של מזל.
שמעון ביקש שהפיקה תאהב אותו כמו ביכורים של מרקחת פיטר.
הקפתי את החכה למים וקרעתי את הפקודה, והפיקה נפתחה והעיפה כמה פיסות למרחב, כאילו משאירה חותמת של קפיצה. האוויר התפזר והדג חזר אל המים, משאיר מאחוריו ריח של מתיקות.
החיים האלו, כמו סיפורי האגדה של “רבקה ואליה”, נראו כשפה קסומה של משאלות שנפגשו. כשאורן חזר אלי ובדק את שוקת הדלי הריקה, הוא שאל: “האם הכל קורה?”
הייתי משועשעת, והסתכלתי סביב: “המשך לעשות טוב והשלך אותו למים,” השבתי, ברוח האופטימיות שהייתה לי.
בדרך חזרה הביתה, התינוק נרדם במזחלת של קירש, והחזקתי אותו ברגישות עד שהמסעדה של סבתנו פתחה לי שעריה עם פירות טריים וקינוחים ביתיים.
בעודי מתמקמת אל המיטה בצד של אורן, לוחשת, “הילדים מתגעגעים לחיזוק של סבא. הם רוצים דמות של אבא, לא רק קונספט של סבא.”
הוא חייך, מחשבותיו נעה בין זיכרון לקשיים של היום. “זה נכון,” אמר, “ואני מבין איך זה משפיע עליהם. אנחנו יכולים למלא את הפער.”
היום לפני ראש השנה, באנו לתכנן חג גדול נרות, סופגניות, וקישואים מטוגנים על הגריל. שלג כבד ירד על רחובות ירושלים, והמשפחה הייתה מתרגשת. קירש חלה חום, אך פתאום נחלץ קולה של סבתא ואלנטינה שבחרה על בריאותו של קירש שהתחילה להחמיר, קיים שיעול וכאבים בגרון.
אורן, שבמקור עבד כמאמן כושר, חשב לפתור זאת. הוא חייג למקבל, בוריס, חברו מהקורס למורה לחינוך גופני, שהתגורר בעמק יזרעאל, בערך במאה קילומטרים ממקום מגורינו.
“בוריס, יש לנו ילד שאין לו סבא,” קראתי בטלפון.
“האם אתה מתכוון להזמין ‘סבא’?” שאל הוא בקול מבולבל.
“כן, הוא חסר סבא, וצריך אותו,” המשכתי.
בוריס הציע לבוא בתחפושת של סבא נולד, לשמח את קירש, למרות שההגעת שלו תתאפשר רק פעם בשנה בחג החורף. הוא גם יצר לנו תירוץ ללבוש בגדי “דוד משה” ולחלק מתנות.
התוכנית נבנתה, ובוריס קיבל משימה לשלב בין סבא נולד לקולינריות של גבינה לבנה וקינוחים מסורתיים.
באותו ערב, לפני הלילה החדש, האח הקטן של אורן, מיכאל, חזר מהקורס למקצועיות בצלילה, והביא איתו משא של מתנות נעליים חדשות, חבילות חם ועוד.
בביקור ביתנו, בוריס הגיע עם כרכום של סנדלים, מסכה של דובדבן, ועם סבתא ולורית “סנהגרוצ’ה” במתכונת הישראלית, לבושה בפס לבן.
הכל התפלא, והקפתי את ראשי על המזל. קירש ראה את הסבא והזדעזע: “האם אתה באמת המהות?”
“בבקשה, תן לי לבוא,” אמר קירש.
אחרי כמה נבוכות, המשפחה קיבלה חום, והאווירה מלאה בצחוק ובשמחה.
החל משנה שעברה, החג האחד של ראש השנה, כאשר קרן השמש נופלת על מגדלים של תל אביב, נזכרנו באותו היום שבו שלוש פיקיות קיבלו משאלות.
בפעם הבאה כשאורן מתבונן בחלון, הוא מודה לי: “החיים הם כמו פיקיה הם בוחרים למלא את הקערה של ליבנו כשאנו פותחים את הלב”.
כך נגמר היום, והלב עדיין מתמלא בטעמים של דגים, קיבוצים ותפוחים שחורים, בתקווה שהמחר יביא עוד משאלות שמתגשמות.
