קרה שגם אני וגם בעלי נאלצנו להישאר בבית בבידוד. נגמר לנו הכסף. היינו חייבים למצוא פתרון בדחיפות; נשאר עוד שבוע עד למשכורת והכסף שנשאר לנו בקושי הספיק.
ברור שלא ממש דאגנו, עוד היו לנו קצת מצרכים במקרר. נסתדר איכשהו (אני אומרת זאת עכשיו, כמובן, בצחוק).
פתאום נזכרנו באחד מהאנשים שחייב לנו כסף. הסכום לא היה גדול, אבל באותו רגע הוא היה יכול לעזור לנו מאוד.
בזמן שאני הכנתי תה, בעלי כבר מצא את המספר שלו וחייג אליו. כשסוף סוף ענה, בעלי דיבר בקול תקיף ודרש את הכסף, אבל כעבור דקה שמתי לב שהטון שלו משתנה פתאום, והוא התחיל להתנצל ולנחם.
כשהוא סיים את השיחה, הסביר לי מה קרה. התברר שאמו של החייב נפטרה. כמובן, כיהודים וכתושבים הגונים, החלטנו שבטח נמתין בסבלנות לקבל את ההחזר.
עברו כמה שבועות. יום אחד החלטנו, אני ובעלי, לבשל משהו טעים. חזרנו הביתה, ונכנסנו למכולת הירקות הקרובה לרכוש את מה שצריך. בדיוק כשבאנו לצאת, למרבה ההפתעה, ראינו את “אמו המנוחה” של החייב. לא האמנתי למראה עיניי.
מעולם לא ראיתי את בעלי כה כועס. מיד עלינו על המכונית ונסענו לביתו של “היתום השכול”. לא רק שהוא לא היה שבור, אלא היה שתוי לחלוטין, וסירב לגמרי להחזיר את הכסף שלנו.
בעלי כמעט כבר הפעיל נגדו כוח, כשלפתע האיש נשבר והודה שזה הדבר הראשון שעלה לו לראש, ופשוט שיקר. הוא נכנס לחדרו, חזר עם הכסף ונתן לנו. מאז לא נתקלנו בו שוב.
אז איך אפשר להאמין באנשים אחרי מקרה כזה? למדנו שחשוב להיזהר ממי שנותנים בו אמון ועדיין, חשוב לא לאבד אמונה בטוב. גם אם התאכזבנו מאדם אחד, אסור לשפוט את כל העולם על פי מעשה אחד בלבד. בסוף, הבנו שגם מעצבנות כזו אפשר לגדול, ללמוד מהניסיון, ולהמשיך להאמין שאנשים טובים וחמלה קיימים סביבנו.
