כל הקיבוץ כבר ידע מזמן שבועז עומד להגיע. כל הבנות התכוננו, התלבשו יפה, סידרו שיער. אבל מרים, יתומה, מה לה ולאותם תכסיסים של בנות? היא נשארה כפי שהיא. והוא? התאהב בה מיד.
הרבה קינאו במרים על שזכתה בבחור כזה. ברגע שבועז הופיע לראשונה בקיבוץ, כל הבנות נשבו בקסמו גבוה, רחב כתפיים ונאה. עירוני, משכיל, למד אי שם באוניברסיטה בלונדון. בא ממשפחה עשירה.
ושמואל הסבא פעם היה יושב ראש הוועד. כל הילדים שלו הצליחו בחיים. עכשיו הוא רק מחכה לנכדים, מתגאה בהצלחות המשפחה.
כל הקיבוץ חיכה להגעתו של בועז, והבנות כולן דאגו להלהיב אותו. אבל מרים, יתומה, לא ניסתה להצטרף אליהן במשחק. הייתה פשוטה, טבעית. ובדיוק בזה הוא התאהב.
לא משנה כמה ניסו הבנות למשוך את תשומת ליבו, לא עזר כלום. אחרי החופשה, לקח את מרים איתו לתל אביב. סבא שמואל נתן לו עצה: “לא קלה הייתה חייה של הילדה הזאת, לעולם אל תפגע בה.” בועז הבטיח.
החיים בעיר עולם אחר, המולה תמידית. מרים קיוותה שבועז יישאר עדין ומתחשב. בהתחלה, בתקופת ההכנות לחתונה, עוד היה דאגה משותפת, רוך ביניהם.
אבל אחרי ירח הדבש הוא השתנה. החל להתבייש בה, כאילו היא לא ראויה לו. חמותה, שרה, דיברה אליה בקושי ותמיד מלמעלה למטה. בכל מילה שלה, מרים הרגישה שהיא לא מתאימה לבן היפה שלה.
היא לא ידעה לבשל מרק “כמו שצריך”, לכבס נכון, או אפילו לנקות את הרצפה בצורה המקובלת. מרים דאגה מחמת חמותה, אבל בדירה אחת, אין לאן לברוח. גם לעבודה לא הצליחה להשתלב, ובועז לא אישר:
“מה תרוויחי עם ההשכלה שלך? שבו בבית.”
אז היא נשארה בבית. וכשנכנסה להריון, בועז היה בעננים. נראה היה שהכול מסתדר. גם שרה נרגעה, נזפה בבנה שיתייחס טוב לאשתו.
ואז קרה אסון מרים איבדה את הילד. ומאז, המצב רק החמיר.
“כלום את לא שווה, לא חכמה ולא בריאה. רק פרצוף יפה יש לך מה זה עוזר?” הסכינה החמות. ובועז? ישב ונהנה בשקט, כאילו לא דיברו על אשתו.
בהריון השני הוא כבר לא שמח. הדאגה והחום נעלמו. בועז זלזל טען שהגוף שלה כבר לא אותו דבר. החמות עוד ניסה להגן, “אסור לפגוע בה, צריך להביא ילד באהבה.”
אבל מרים הרגישה אהבה כבר אין. התחילו לישון בחדרים נפרדים, בועז כל הזמן מיהר לצאת, והיה חוזר רק אחרי שנרדמה.
בלילות בכתה מרים בלי הפסקה, אבל מה תעשה? אין הורים, אין למי ללכת, ולא רצתה גזירה כזו לילדה שלה. עשתה הכול לשמור על המשפחה, לא הראתה עלבון.
כשצריך היה לנסוע לבית היולדות, לא היה מי שייקח אותה. בועז כבר שבוע לא נראה בבית. מרים התקשרה למד”א. ילדה. לא טלפנה לאף אחד לא ידעה לאן לשוב. ליד בית החולים חיכתה לה מכונית עם בלונים. הלב קפץ. רצה, חיפשה את בועז לא היה שם. החמות וסבא שמואל עמדו, לבושים יפה, עם פרחים.
תודה, נכדתי, על המתנה. כזו נינה יפה לא הייתה לי מעולם שמח שמואל.
אבל שרה בקושי הסתירה את ההתרגשות פשוט לא יכלה להסיר מבטה מהנינה.
בבית חיכה שולחן ערוך, עוגה שמרים כל כך אהבה, ששרה הכינה במיוחד.
לא תיארתי לעצמי שבועז שלי יצא כזה מלמלה שרה, עזב אותך ואת הילדה לבד, אבל נסתדר. נראה כמה זמן יסתדר בלעדינו. אני אדאג שכל הדירה תישאר לנו אין לי כוונה לתת לו לחזור, ושיביא לי עוד כלות.
איך נקרא לה? שאל שמואל, אולי קרין, על שם אמך?
מרים פרצה בבכי. מזמן לא הרשתה לעצמה לבכות. שרה לטפה לה את השיער:
די, אל תדאגי. את עוד תהיי מאושרת. תראי כמה טוב את נראית כאימא. הוא פשוט לא ידע להעריך.
אני חוזרת לקיבוץ, יהיה לנו שם יותר טוב.
נכון, הסכים שמואל, נגדל יחד את הנכדה.
***
שנתיים אחרי שמרים שבה לקיבוץ, בא לבקש את ידה אבישי, בחור מקומי טוב לב. בעבר, לפני בועז, מרים לא הייתה שמה לב אליו. עכשיו הדרישות שלה השתנו רצתה רק מי שאוהב, ושלא יתן לה להיפגע.
תתחתני, איפה תמצאי עוד אחד כזה? בחור טוב, את מכירה אותו מילדות. ומה אם בועז יחזור?
מרים קטעה אותו:
הוא לא יחזור. ואני לא אוהבת אותו יותר.
טוב מאוד! שמח שמואל. נתחיל לתכנן חתונה.
***
לחתונה הגיעה גם שרה.
איך אתה מתייחס למרים? רכנה לעבר אבישי, היום הלכתם ברגל מהעבודה, ובבית לא היה סדר, אפילו הגרביים של קרין לא מגוהצים.
ומי את בדיוק? התרעם החתן.
חמות.
לשעבר, תיקן אבישי.
די, אל תתווכחו, צחקה מרים, חמות נשארת חמות, אין דבר כזה “לשעבר”.
אני רק דואגת, התנצלה שרה, חוששת שלא תרשו לי לראות את הנכדה.
תבואי מתי שתרצי, אמר אבישי, רק שייתנו לנו לנהל את המשפחה כמו שצריך, לבד.
מרים הביטה בגאווה באבישי, זה בטוח לא ייתן שיפגעו בי חשבה וחייכה.
