על מה נגזר לה גורל כזה
ככל שעברו השנים והפכתי בוגר יותר, הבנתי שאני בשום אופן לא מתכוון לחיות כמו אמא שלי, רינה. היא אישה צעירה יחסית, אבל השנים והעול ניכרים עליה, נראית מבוגרת בהרבה מגילה, והכול בגלל בעלה השתיין, שמוליק.
הייתי בן שבע עשרה כשסיימתי בית ספר, ולא הלכתי ללמוד באוניברסיטה כמו כולם פחדתי להשאיר את אמא לבד עם אבא. כבר מזמן הייתי בורח מהבית, אבל אמא שלי הייתה נשארת חסרת אונים לא היה מי שישים לה קרח על חבלות, או יגיש לה כוס מים. פחדתי שברגע שאיעלם, אף אחד לא יעזור לה.
אותו ערב חזר אבא הביתה שוב שיכור, התרסק לו על כיסא במטבח. אמא שתקה, הגישה לו קערת מרק, ותוך שנייה הקערה עפה אל הרצפה, כמעט פוגעת בה.
נמאס לי מהמרק הזה שלך, הוא הסתכל עליה בעיניים בוערות מאלכוהול.
קפצתי לעזור לאמא לאסוף את השברים, ואבא בקושי עומד על רגליו דחף אותה עם הברך. לי אמר בחדות:
מחר קמים מוקדם. הולכים לדוג. נביא לאמא שלך קצת דגים, לפחות תבשל מרק כמו שצריך.
קיוויתי שישכח מהרעיון, אבל בבוקר העיר אותי בנענוע חזק.
תקום כבר, נרדם תפספס את הדגים הכי טובים של הזריחה.
התארגנתי בחיפזון, ואז אמא הופיעה בדלת עם דלי חלב שזה עתה הביאה מהעז.
יצאת החוצה? הרגשת את האוויר? אמרה לו. תיכף מתחילה סופה, מה פתאום להפליג כזה יום לים?
נעמדה מולי, חוסמת את דרכי.
לא נותנת לך לקחת אותו. אתה תטביע אותו.
אבל אבא דחף אותה בכוח, והיא נפלה, דלי החלב התהפך, והוא בחיוך מגעיל גרר אותי החוצה. ראיתי ענן כהה מתקרב מאחורי הבית, וכשנכנסנו לסירה נהיה רוח עזה. פחדתי, אבל אבא מתקדם אל העומק, מושך במשוטים, מתעקש להגיע לצד השני שם הדגים הכי טובים.
הגענו כמעט לצד השני, הרוח נעשתה פראית. גשם שוטף החל לרדת, והפחד שיתק אותי, אחזתי בדפנות הסירה.
אבא שלי אמר, שבסופה הכי טוב לדוג! צעק בהתלהבות, הצד השני כבר נראה היטב.
הוא קם בסירה, חכה ביד, והגלים פתאום מכים, סוחפים אותו לתוך המים. אני רק רואה כיצד גל ועוד גל עוטפים אותו, הוא נאבק. ניסיתי לקחת משוט לעזור לו, אבל מיד גם אני עפתי למים, הסירה התהפכה. משהו פגע בראשי, ושקעתי.
התעוררתי בחדר קטן, על מיטה, ריח עובש באוויר. נכנס גבר מזוקן. אני נושם בכבדות, חלש, לא מצליח לזוז.
התעוררת? נו טוב. אמר, והתחיל להדליק תנור עץ. שבתי ושקעתי בתרדמה, ראיתי בחלום אישה צעירה ידעתי שזו אמא שלי.
פעם הבאה שהתעוררתי, שוב אותו גבר, ליד המיטה, מאכיל אותי במשהו מריר חליטה.
תשתה, יהיה לך יותר טוב, אחר כך תאכל, אמר.
עבר הרבה זמן עד שהתאוששתי, קמתי לאט, רגליי רועדות. בחלון אני רואה סתיו עמוק, לבוש חולצה ענקית. במסדרון עמדתי מול מראה, גיליתי שיערי קלוע בצמה, קצת פרועה. הבית עץ ישן, אני מרגיש רעב, יוצא לחדר השני.
או, קמת! בוא לשולחן, קח לחם, הוא מערבב משהו בסיר, ניחוח של אוכל מתפשט.
אני מתיישב, לא מבין כלום, מבויש, הוא מניח קערה מרק מולי. מתיישב אוכל.
איך הגעתי לפה?
תאכל קודם, אחר כך נדבר
סיימתי את המרק.
אתה לא זוכר כלום? שאל.
לא, הנדתי בראש.
ככה זה, חיים עם בנאדם, דואג לה, והיא כלום לא יודעת. אולי בגלל המחלה איבדת זיכרון. כמעט טבעת בירקון, הוצאתי אותך.
לא ידעתי מה לומר, לא זכרתי כלום.
זוכר לפחות איך קוראים לך? שוב הנדתי בראש.
ככה אתה הרי אשתי, אביגיל, אבי.
לא יכול להיות, זעקתי, מופתע, באמת לא זכרתי כלום.
כן, כן, חייך בזדוניות. בואי אלי לחדר, אזכיר לך גרר אותי ביד. חודשים שכבתי לידך, טיפלתי בך.
הוביל אותי לחדר שהייתי בו, ניסיתי להשתחרר, חבט בי ודחף למיטה.
כפוי טובה שכמוך! אני טיפלתי בך, הצלחתי להציל אותך ממוות, תלמדי מי הבעל שלך
לא היה לי כוח להיאבק, שכבתי כמו בובה קרועה, דמעות זולגות. בחוץ נשמעה מסור חשמלי. כעבור זמן, תפסתי מעיל מהקולב, עטפתי עצמי ורצתי לכיוון היער, לגדת הנחל. ראיתי סירה עם מנוע, אך שמתי לב לרעש מאחורה הוא השיג אותי, הפיל על הקרקע.
מרים אותי בזעם, אומר:
חשבת לברוח? נעלבת? בסדר, נרגעתי. רק נבהלתי שכמעט מתת ואיבדת זיכרון. מה, רצית להימלט? לא יצליח לך. עכשיו אדליק תנור, תתחמם. לפחות זוכר איך קוראים לי? קוראים לי אילן, אילן.
כמו תחת כישוף הלכתי איתו, שום זיכרון לא היה לי. השלמתי עם המצב, לא ברחתי או נאבקתי. לא הרגשתי שיש בי כוח, אבל ידעתי שיבוא הרגע הנכון.
ריבונו של עולם, למה נגזר עליי גורל כזה? חזר במחשבותיי.
אילן העמיס עליי עבודות הבית: לנקות הכל, לכבס, לבשל, וגם לדאוג לרפת. הכי קשה היה כשהכריח אותי לעלות איתו למיטה. כשניסיתי להתנגד היכה בי. אז הבנתי שכדאי להיכנע.
עבר זמן. אילן היה יוצא לדוג או לצוד, נוסע לתל אביב למכור בשר ודגים, ובזמן הזה הרגשתי הקלה, קראתי ספרים ישנים כי טלוויזיה לא הייתה. אבל כשחזר הפחד שוב פקד אותי.
יום אחד, תירצתי איסוף עצים לזרדים וראיתי את הסירה קשורה לשרשרת, המפתח תלוי בבית. אחרי הארוחה אילן נרדם, לקחתי את המפתח, התלבשתי היטב, רצתי החוצה. נאבקתי בשרשרת, עליתי לסירה פתאום שריקה חדה כדור חלף מעליי. הסתובבתי, ראיתי אותו עם רובה.
תחזור מיד עוד כדור נורה.
חזרתי, עזר לי לצאת, נתן אגרוף. התעוררתי בבית, מותשת.
לא מבינה טוב בפעם הבאה תישארי ברפת, קשורה. עזב בזעם.
שבוע עבר. חשבתי שאני משתגע מהחיים האלו. התחזקתי, עד שיום אחד הרגשתי בחילה, רצתי החוצה. הוא הביט בי בחשדנות.
מה, את בהיריון?
די מהר הבנתי שהוא צדק. הוא התחיל להתייחס אליי מעט יותר בעדינות, פחות עבודה קשה, לא הרביץ, רק איים. יום אחד נסע לשוק ליום שלם, הפליג בסירה וחזר באוטובוס.
יצאתי לטייל לנהר, היה קר, אמצע נובמבר. פתאום רעש מנוע. סירה אחרת מתקרבת לחוף, יורד גבר עם חכה, ורואה אותי. הוא נדהם.
איילה, זו את? שאל.
התבלבלת, אני אביגיל.
אל תדברי שטויות. אני מכיר אותך מאז שהיית ילדה, אני השכן שלך. אמא שלך איבדה אותך אחרי שאבא שלך טבע, חשבו שגם את טבעת, היא כמעט השתגעה. אני דודי, זוכר אותי?
אני גרה כאן עם בעלי, אומרת בחשש.
לא ידעתי שאף אחד גר כאן, אף פעם לא ראיתי מישהו… פתאום תפסתי בידו:
דודי, תיקח אותי לצד השני, אני אספר לך הכול, תציל אותי, אני מפחדת שאילן יהרוג אותי.
מהר, עלי לסירה. התחלנו לשמוע יריות, רכבנו מהר, השתופפנו מאחורי גבעה.
כשהגענו לבית שהוא הביא אותי אליו, חיכתה לי שם אישה, אותה אמא שראיתי בחלום.
שלום, לחשתי.
בני! רצה אליי רינה. דודי, מאיפה מצאת אותו?
השמחה של אמא הייתה אינסופית. דודי הסביר שדג אותי מהנהר, שאני לא זוכר כלום. ופתאום הזיכרון התחיל לחזור: אבא, אמא, הסירה. ואז סיפרתי להם הכול על אילן, איך הציל אותי וגם על מה שקרה אחר כך.
אמא, אם הוא ימצא אותי יהרוג גם אותי וגם אותך הוא חיה, לא אדם.
גם השכנה חנה שמעה הכול ותמכה:
רינה, את חייבת לעזוב מיד, סעו לאחותי במושב, היא גרה לבד, תסתתרו שם. דודי ייקח אתכם ברכב.
ארזנו, הבטנו אחרונה אל הבית שלנו, ונסענו. אילן מצא את הבית אחר יומיים, ראה את הדלת נעולה.
את מי אתה מחפש? חנה נגשה אליו.
מכר, תגידי, את יודעת איפה?
לא יודעת, ענתה, ראתה איך אילן לא מאמין לה ונסוג בכעס.
לאחר זמן עזר דודי למכור את הבית הישן, הביא לנו את הכסף, קנה לנו צריף קטן במושב, הגיע עם חנה לשפץ טיח, צבע, קצת ריהוט.
העבר עם אילן נמוג אט אט, רק בני הקטן, נדב, היה תזכורת כואבת. אבל אהבנו אותו מאוד, גם אני וגם סבתא רינה. לאט לאט התחילו להיכנס אור ושקט לחיינו. לא רחוק מהבית גר בנימין שכן נחמד וכבר חלם להציע לי נישואין. היום, אני יודע: צריך אומץ להפסיק לקבל מה שלא מגיע לנו ולבחור בעצמנו את הדרך.
