עלמה, כשתסיים הזקן ההוא את המרק הזול שלו, בבקשה תתני לי את השולחן שלו, אין לי זמן לבזבז! אני מרגיש נדיב היום, תעבירי את החשבון אליי. אבל דווקא הזקן הצנוע נתן לעשיר שיעור בלתי צפוי! במסעדה קטנה בשכונת מגורים שקטה בירושלים, הזמן זרם בקצב אחר. זה היה מקום פשוט, חם, מלא בריח לחם טרי ומרק מהביל, שבו אנשים באו לא רק לאכול – אלא להרגיש… בבית. ושם, בכל יום באותה השעה, היה מופיע הוא – קשיש מרופט בבגדים ישנים, ידיים סדוקות מעמל ומבט עייף שרק חיים קשים משאירים. הוא מעולם לא ביקש דבר מעבר, לא התלונן, לא הפריע לאיש. היה מתיישב בפינה שלו, מוריד את הכובע, משפשף את ידיו מהקור ותמיד מבקש בקול שקט: “מרק… אם זה אפשרי”. כולם הכירו אותו. חלק ריחמו, חלק הביטו בזלזול, אך בשביל רובם היה כבר חלק מהמסעדה – אדם שאיבד הכול, אבל שמר על כבודו. ויום אחד הדלת נפתחה בפתאומיות – ואוויר המקום השתנה. נכנס גבר בחליפה יוקרתית, שעון בוהק ומבט של מישהו שרגיל לקבל הכול מיידית – דניאל לוי. אייקון עסקי, “מישהו” שכל הסביבה הכירה. בעלת המקום חייכה בנימוס מלאכותי, המלצרית נדרכה, ודניאל התיישב ליד החלון, זורק את המעיל על הכיסא כאילו האולם שייך לו. אז ראה את הקשיש. הקשיש לגם לאט את המרק, כאילו כל לגימה היא ניצחון קטן. דניאל צחק צחוק מרירים וקרא למלצרית: “עלמה… כשתסיים הזקן הזה את המרק הזול שלו, תני לי את השולחן שלו. תעברי את החשבון עליי, כי אני מרגיש נדיב היום – אבל אין לי זמן לבזבז”. המלצרית קפאה – לא כי זו “נדבה”, אלא כי הטון היה של השפלה ולא חסד. כולם שמעו – וגם הקשיש. הוא הניח את הכף באטיות, הביט בדניאל בעיניים שקטות ואמר בקול חם: “שמח לראות שאתה מצליח דניאל… אבל תזכור – כשהיית בלי כלום, אני זה שנתתי לך צלחת מרק”. ודניאל נותר נבוך – הפוזה הגדולה התרסקה ברגע. כל הלקוחות הביטו, והקשיש המשיך, רגוע: “פעם, כשהיית עני, אכלת אצלי מרק וסתרת מהבושה. ילדים רעבים לא שוכחים – גם אני לא”. דניאל רעד, הקשיש קם בעדינות, ואמר לפני שהלך: “היום יש לך הכול – ובחרת לצחוק על מי שאוכל מרק. תיזהר, דניאל, כי יום אחד תעמוד בדיוק במקום ההוא שעליו צחקת…” ולפני שיצא, דניאל רץ אחריו, מתחנן למחילה. “אל תבקש סליחה ממני – תבקש מהילד שהיית, שקברת כדי להידמות ל’גדול’…” ומאז, המרק של הקשיש כבר לא היה “זול”, ועיניו נצצו בשלווה שלא הייתה בהן שנים. לפעמים אלוהים לא מעניש בהפסדים – הוא מעניש בזיכרונות, כדי שנחזור לאנושיות. קראת עד כאן? השאר/י ❤️ ושתף/י – כי יום אחד כל אחד צריך תזכורת: לא הכסף מגדיר אותנו, אלא הלב.

גברתי, אחרי שהזקן הזה יסיים את המרק הזול שלו, בבקשה תנו לי את השולחן שלו, אין לי זמן לבזבז! אני מרגיש נדיב היום, תעבירו את החשבון עליי.

אבל הזקן הצנוע הפתיע את העשיר בצורה לא צפויה!

במסעדונת קטנה באחת מפינות תל אביב הסוריאליסטיות, נדמה היה שהזמן שוחה לאחור. המקום היה פשוט, חמים, באוויר ריח של חלה טרייה ומרק חם; אנשים לא רק באו לאכול, אלא גם להרגיש בית, כאילו העולם הוא תערובת של זיכרון ושל געגוע.

בכל ערב, בדיוק באותה שעה, נכנס הוא. זקן עייף, שיערו כסוף, בגדיו דהויים, ידיו חרוצות סדקים, מבטו עייף כמו חול בעיר העתיקה. הוא לא ביקש דבר נוסף. לא התלונן, לא הפריע. התיישב בפינה הקבועה שלו, הסיר את הכיפה, שפשף ידיים מקור, ולחש בכל פעם:
מרק אם אפשר.

המגישה, אילנית, כבר ידעה אותו בעל-פה. כולם הכירו אותו. חלק ריחמו, אחרים בוז אך רובם כבר ראו בו חלק מהקירות, חזות של מי שכבר לא נותר לו מה להפסיד, ועדיין נשארה אצלו איזו כבוד אחרונה.

ולפתע, בערב אחד, הדלת נפתחה בבהלה והאוויר השתנה. נכנס גבר אלגנטי, חליפה כהה, שעון יוקרתי נוצץ על ידו ועיניים של מי שהרגלת החיים לקבל הכול מייד. קראו לו דניאל אשכנזי. כולם הכירו את השם. איש עסקים מצליח, מישהו.

האווירה התהפכה. המגישה חייכה חיוך של קונים יקרים, בעל הבית יצא מהמטבח לברכו אישית. דניאל התיישב בשולחן טוב, קרוב לחלון, השליך את הז׳קט כמנצח על המשבצת.

אז ראה את הזקן. הזקן לגם באיטיות מן המרק שלו בכפית, כמו שכל ביס הוא ניצחון קטן על הרחוב שבחוץ. דניאל גיחך וגירגר למגישה:
גברתי, תעבירי אותי לשולחן של הזקן אחרי שיסיים. אין לי זמן להמתין. היום אני נדיב תעבירי את התשלום עליי.

אילנית קפאה במקומה. לא כי זה “תרומה”. אלא כי הטון שלו לא היה טוב לב, אלא של השפלה.

הזקן שמע. כולם שמעו, אבל הוא לא קם. לא רב, לא מחה. הניח לאט את הכפית, הרים מבט לאיש בחליפה לא מתוך שנאה, אלא מתוך כאב עתיק של זיכרון.

השתיקה הזויה. ואז, בקול שקט וחמים, אמר:
אני שמח לראות שאתה בסדר, דניאל

אשכנזי נתקף הלם. במסעדה ירדה דומיה עבה. הזקן המשיך:
אל תשכח… כשהיית בלי כלום, אני נתתי לך פעם מרק. גדלת בשכונה ענייה, והיית בא צוהריים לבית שלי לאכול.

לדניאל נפער הפה. כאילו מישהו חשף את הילד שהיה בו. המגישה הסתכלה עליו בחרדה. האנשים החלו למלמל. דניאל ניסה לצחוק, אך הקול נשנק ונתקע לו בגרון.

זה בלתי אפשרי מלמל.

חיוך עצוב נמתח על פני הזקן.
דווקא אפשרי. גרתי ליד אמך. זוכר איך התחבאת מאחורי הגדר? התביישת שאתה רעב.

העיניים של דניאל התרוצצו, כמו מחפשות פתח מפלט, אבל הדלת כבר לא שם. היא בפנים.

שכחת אותי, אמר הזקן.
אני מבין אנשים שוכחים מהר כשהם מצליחים.
אבל אני לא שכחתי.
אתה היית הילד שרעד מקור ושתה מרק כמתנה משמים.

דניאל הידק את הכוס ביד רועדת.
אני אני לא ידעתי לחש. אבל גם הוא לא ידע.
לא “לא ידעתי” אלא “לא רציתי לזכור”.

הזקן קם לאט.
ולפני שיצא, אמר:
קיבלת הכול ובחרת לצחוק על אדם שאוכל מרק. אל תשכח, דניאל החיים מסוגלים להעמיד אותך בדיוק במקום שבו התביישת.

ויצא.

איש לא נשם כתיקנו. אילנית דמעה בשקט. בעל הבית קפץ מבטו לרצפה.

ודניאל אשכנזי, שחשב שהעולם לרגליו הפך באותה שנייה קטן. קטן מאוד.

רץ אחרי הזקן.
סבא קרא בקול שבור. תסלח לי

הזקן הביט בו ארוכות.
לא לי אתה צריך לבקש סליחה.
אלא לילד שהיית שהסתרת כדי להצטרף לגדולים.

דניאל השפיל עיניים.
בוא מחר ומחרתיים וכל עוד תרצה המרק שלך לעולם לא יהיה יותר “זול”.

הזקן חייך. ובפעם הראשונה זה שנים, היה בעיניו שקט.

כי לפעמים, אלוהים לא מעניש באובדן.
אלא בזכירה.
כדי להחזיר אותנו לאנושיות.

אם קראת עד כאן, תן ושתף אולי מישהו צריך לזכור היום שהאדם לא נמדד בשקלים, אלא בנשמה.