14 באוקטובר 2025
היום היה יום מיוחד.
אורי חזר מחופשתו. הוא היה נעדר שבועיים שלמים נסע לאילת, להתנתק מכל דבר, כמו שהוא אמר. מהעבודה, מהעיר, ואולי אפילו ממני. רוזה לא התעצבתי. הוא היה עיף, תן לו לנוח.
הייתי לבד בבית עבודה, משימות, והדירה הייתה צריכה להתאחסן לפני שחוזר. ניקיתי את החלונות, סידרתי את המגירות, אף על ידי ניקיון המרפסת. הכל בשביל שאוריי יגיע ויראה שהבית חמים ונעים.
דלת נפתחה בחזקת.
אורי? חקרתי מהמטבח, תוך כדי שמירת המגבות על המגבת.
הוא עמד בכניסה, משוחח, עם עור מגולח ולחם של חופשה. במשתיים מזוודה ותרמיל מלא מזכרות. הוא חייך, אך משהו היה משונה.
שלום, אמר כשהוסר את הנעליים שלו.
איך היה בטיול? חקרתי, מתקרבת אליו. רציתי לחבק, אבל הוא כבר נע אל החדר.
מצוין, השיב מהדלת. ים, שמש. פגשתי אנשים מעניינים.
חזרתי לבישול, כיביתי את הכיריים, קראתי לו לארוחת ערב.
הוא ישב, אוכל בשקט, בלי להרים גבה.
מה קורה? שאלתי בזהירות. משהו קרה?
אורי הניח מזלג, הביט בי והוציא בקול רך:
רוזה, מעכשיו דלייה תגור כאן.
קפצתי מקול.
מה?
דלייה. הכרתה אותי באילת. היא במצב קשה, בלי מקום מגורים. הזמנתי אותה להישאר אצלנו לזמן קצר.
אתה, חיפשתי מילים. הזמנת אישה זרה לגור בדירתנו?
היא לא זרה, אמר אורי ברוגע. אנחנו הפכנו לחברים. היא בחורה טובה. תביני כשאתפגש איתה.
אני צריכה להבין?!
רוזה, אל תסבכי. זה זמני! כמה שבועות, אולי חודש. עד שתמצא עבודה ותשכיר דירה.
הסתכלתי על בעלי ולא הכירתי אותו.
האדם שליוויתי שבע שנים, שהבטיח להיות לצידי תמיד, בדיוק עכשיו אמר לי שיביא לגור בביתנו אישה זרה. ואני אמורה להבין.
מתי היא מגיעה? שאלתי בקול רעד.
מחר בבוקר, ענה.
קמתי משולחן, שטפתי הכל, ידיי רטטו. בפנים גלים של קור וחשכה התפשטו.
דלייה הגיעה בעשר בבוקר, עם שני מזוודות ותיקת גב ענקית. עור מוברק, שיער מבריק עד לכתפיים, חיוך לבן כמו שלג. ג’ינס צמודים, שרשרת זהב מסביב לצוואר.
רוזה עמדה בכניסה וצפתה באורי עוזר לדלייה להסיר את המעיל, מטפל בחפציה בחום, מחייך.
תיכנסי, תרגישי בנוח, אמר אורי. רוזה, הכירי אותה זה דלייה.
שלום! שלחה דלייה יד לחזק. תודה שהייתם מוכנים לארח אותי. אני כאן רק לזמן קצר, באמת!
רוזה הנהנה בשקט.
החדר כאן, פתח אורי דלת לחדר קטן ליד הסלון. הספה נפתחת, המצעים נקיים. אם תצטרכי משהו, תגידי.
הכל מצוין! חייכה דלייה, מסתובבת בחלל. אפשר לתלות אחר כך את הציור שלי? לשדר אווירה?
רוזה הרגישה משהו נגרר בפנים.
בטח, אמר אורי. תרגישי כמו בבית.
ולא עבר זמן רב לפני שהדפיקה דלייה את הבית כה בית.
היום הראשון היא קמה מוקדם יותר מאתנו, לובשת מקצרות וחולצה קלה, משקיעה קפה ומגיעה לשולחן לשתות עם אורי. הם מדברים וצוחקים על דברים משלהם. רוזה נכנסת, השיחה נמנעה.
בוקר טוב, חייכה דלייה. אפשר להשתמש בקפה שלך? הוא טעים מאוד!
רוזה הנהנה בחיוך, יצאה לעבודה.
בערב, כשחזרה, דלייה כבר הייתה בכניסה, רוכלת רגליים על הספה, מבקשת:
רוזה, אפשר לשטוף לי את החולצה הזאת?
מכונת הכביסה שם, ענתה רוזה בקור רוח. תשטפי בעצמך.
החיוך של דלייה הפך לקור יותר.
טוב, מצטערת.
אבל זה רק התחיל. דלייה התחילה לבשל במטבח, מילאה את המדפים במוצריה, תפסה חרסים, תפסה את הכיריים.
יונתן, תטעום! קראה לבעל, מציעה פסטה כאיטלקית.
רוזה עמדה בפתח, ראתה את אורי אוכל ומשבח, מבלי להביט בה.
רוזה, רוצה? הציעה דלייה, מושיטה כפית.
לא, תודה, השיבה רוזה, ונסעה לחדר השינה.
מאוחר יותר, לאחר שבוע וחצי, שכנה, הדודית ליאורה, עצרה בכניסה:
מה זאת האורחת שלכם? צעירה ויפה, באה מהחופשה של בעלך?
רוזה נרככה.
היא מתגוררת זמנית, חברה, השיבה.
חברה, אה? חייכה ליאורה. חברות שונות יש.
הרגשתי שכל הדלתות פתוחות לציפיות של אחרים, אבל אף אחד לא אומר במפורש מה הוא חושב.
בבית, אורי היה יותר ויותר עם דלייה. צפו יחד בסרטים, נשארו במטבח עד הלילה, מדברים על דברים חסרים.
ניסיתי לומר:
אורי, אולי הגיע הזמן? היא אמרה שזה זמני, עברו שלושה שבועות.
רוזה, תני לה עוד זמן. היא מחפשת עבודה, דירה. לא נזרוק אותה לרחוב!
ואני? שאלתי.
הוא הביט בי במבוכה:
על מה את מדברת? איך זה קשור אליי?
זה הבית שלי! ולא נתתי את האישור!
את חמדנית מאוד, חייך אורי. דלייה רק חברה. את מסבכת הכל.
הבנתי שהוא לא רואה בעיה, או פשוט מתעלם.
אחת הערב חזרתי מוקדם מהרגיל, פתחתי את הדלת בחש silencio, נכנסתי למטבח.
אורי ודלייה עמדו ליד החלון, קרובים מדי. הוא מדבר אליה, היא צוחקת. פתאום הוא שם את ידו על כתפה.
קפצתי.
מה קורה? שאלתי.
הם הסתובבו.
אה, רוזה! אורי משך את היד. הגיעי מוקדם היום.
מה קורה? חזרתי לשאול.
שום דבר, הוא ענה במתח. רק מדברים.
דלייה קיבלה את העיניים למטה, שתקה. אני המשכתי לחדר השינה.
לא יכולתי יותר לשאת את זה.
בלילה שלא נגמרתי לישון, נשכבתי בחושך, מביטה בתקרה, שומעת את אורי במקלחת ובחדר, שוכב לצידי מבלי לגעת בי, פונה לצדו.
בבוקר קיבלתי החלטה.
אורי, אמרתי כששתינו קפה במטבח. חייבים לדבר. בשלוש.
הוא הרים את מבטו.
על מה?
על הכל. הערב. ותגיד לדלייה.
רוזה.
אל תתווכח. פשוט עשה זאת.
בערב, ישבנו שלושה סביב השולחן. רוזה הכינה את הארוחה.
תודה שהזמנת אותי, אמרה דלייה בחיוך מתוח. לא ציפיתי.
גם אני לא ציפיתי הרבה, קטעה רוזה. בואו נדבר בכנות.
הסתכלתי על אורי, ואז על דלייה.
יש לי שאלה אחת, ישירה. ואני מצפה לתשובה ישירה.
רוזה, למה זה? שאל אורי.
שתקי. קולי היה רגוע אך חזק. דלייה, איך את חיה כאן? כאורחת, כאחות, או כאישה שנייה של האחד?
השתיקה מילאה את החדר.
דלייה הפכה חיוורת, אורי קפא עם כוס בידה.
אני התחילה היא.
תגידי בכנות, לחצה רוזה. כי נמאס לי לשחק. נמאס לי לראות איך אתם מדברים בשקט בפינות. איך את מכינה לו ארוחות, משתמשת בדברים שלי, במטבח שלי, ומתנהגת כאילו את הבעלים של הבית!
רוזה, תירגעי, ניסה להתערבב אורי.
לא! צעקתי, הכתף על השולחן. חודש שלם אני מסתבלת כאן!
דלייה הורידה את מבטה.
לא רציתי
לא רצית מה? שלפתי. לא רצית לגור כאן? לא רצית לקחת את מקומי?!
אני לא לוקחת את מקומך.
כן לוקחת!
דלייה הרימה את מבטה, הביטה בי במבט עיני והציעה:
טוב, רוצה את האמת? הנה היא. לי ולאורי יש רומן. כבר מאז אילת. הוא לא רק הזמין אותי לשהות הוא ביקש ממני להגיע כי הוא אוהב אותי.
המילים נגררו באוויר. הרגשתי שהכל מתפצל בפנים.
הסתובבתי אל אורי:
זה נכון?
הוא נותר שתק, מביט לשולחן.
כן, נשף לבסוף. כן, רוזה. זה אמת.
שמעתי את הלב מתפוצץ, הידיים רוטטות, הלב פועמת כאילו רוצה לקפוץ מחזה.
אז כל החודש הזה שקרת לי? אמרת שהיא רק חברה? אומרת שאני מתסבכת הכל?
לא רציתי לפגוע בך.
לא רצית? צחקתי, מצחיקה, מרושעת. הבאת את אהובתך לביתנו! גרמת לי לחיות איתה תחת אותה גג! ואתה לא רצית לפגוע לי?!
רוזה, סלח לי.
תשתק. קמתי. פשוט תשתק.
דלייה קמה גם היא:
רוזה, אני מבינה כמה זה קשה לך.
אתה לא מבין! צעקתי. נחתת בבית שלי! ישנתי בדירתי! אכלת מהכלים שלי! והיית את השחקנית הקטנה של הקורבן, אבל בעצם
לא סיימתי. חזרתי לחדר השינה.
אורי רץ אחריי:
רוזה, בוא נדבר בשלווה.
נדבר? פתחתי ארון, שלפת מה שהייתה לי. עכשיו נדבר. קחי את החפצים שלך. וגם שלה. צאו משם. שניכם. עכשיו.
רוזה, את לא יכולה.
יכולה! זרקתי את החולצה שלו על הרצפה. זו הדירה שלי! קניתי אותה! ואני מחליטה מי גר כאן!
אבל
בלי אבל! הביטתי בו בזעם, בכאב, בזלזול. בגדלת אותי. עכשיו צא.
אורי נעמד מבולבל, חסר מילים.
רוזה.
אמרתי צא!
הוא התחיל לאסוף את חפציו באיטיות. דלייה עמדה בדלת, צופה בשקט.
חצי שעה עברו, והם יצאו עם מזוודות, תיק, והציור שדלייה לא הספיקה לתלות.
השבוע הראשון, לא יצאתי מהדירה כמעט. נשכתי במיטה, מביטה בתקרה, בוכה, ואז הפסקתי לבכות רק נשארתי שם. הריק היה כל כך כבד שלקשה לנשום.
אורי שלח הודעות, קראו SMS, לא הגבתי. גם דלייה ניסתה ליצור קשר התנצלות, בקשת סליחה חסמתי אותה.
יום אחד בבוקר קמתי, הבטתי במראה פקעת, כחוליות תחת העיניים, שער מבולגן.
חשבתי: מספיק. מספיק עם הכאב. מספיק לתת לאנשים שלטון על חיי.
לקחתי מקלחת, התאהבתי, הכנתי קפה, פתחתי את החלונות והכנתי אוויר טרי.
החלטתי להתחיל חיים חדשים.
חודש לאחר מכן קיבלתי את ניירות הגירושין. חתמתי בלי צער. הדירה נשארה שלי קניתי אותה לפני נישואיי. לאורי לא היה עליה זכות.
הוא ניסה להיפגש, לדבר, אבל סירבתי.
אין לנו מה לדבר, שלחתי לו. בחרת בעצמך. תמשיך עם חייו.
מאוחר יותר גיליתי שאורי ודלייה עברו לדירה משותפת, אבל אחרי חצי שנה נפרדו. דלייה עברה לעיר אחרת, אורי נשאר לבד.
ואני? למדתי לחיות בשביל עצמי. טיילתי, ובפעם הראשונה אחרי שנים רבות הרגשתי שהחיים שייכים לי.
היה מפחיד להיות לבד? כן. אבל לא מצטערת.
