הזוג חי בטוב. הם נישאו בגיל שלושים. נולד להם בן, והיה להם בית חם ומשפחה לתפארת. לא חסר להם דברהיה להם די כסף. רכשו דירה בתל אביב, ושיפצו את הבית שקיבלו בירושה במושב, והפכו אותו למקום יפהפה ונעים, עם כל הנוחיות המודרניות. נסעו יחד לנפוש באירופה, באיים ביוון, וגם באילת. בעלה היה נאמן לה, ולא חלם על אף אחת אחרת.
הבן גדל והתחתן עם נעה, בחורה עדינה ושמה עברי במיוחד. שניהם היו בתחילת שנות העשרים לחייהם. “כמו אני ודוד, רק עשר שנים קודם,” חייכה האישה בלבה. ההורים הצעירים קנו לזוג דירה קטנה ברמת גן.
החיים נראו לה שלווים. ועם זאת, עם השנים, אולי בגלל הגיל או בשל אמונות טפלות ישנות, התחילה לחשוש שמשהו רע עומד לבוא. אולי כל הטוב הזה לא יימשך…
וכך קרה.
דוד, בעלה, מת.
לרונית לקח זמן רב לאסוף את עצמה מן האובדן. לאט־לאט למדה לחיות מחדש, חזרה לעבוד אחרי שנים כאשת־בית.
כולם דיברו על כך שצריך לפתוח את הירושה. רונית הלכה עם בנה לאפי, הנוטריון. בסך הכול לא הבינה מה העניין; חצי מהירושה שלה, חצי של דוד, לא? הוא הרי לא השאיר הורים, וגם אחים לא היו.
הנוטריון הזמין אותה לחדרו. שם חיכתה אישה שלא הכירה.
הסתבר שחלקו של דוד, בעלה האהוב, הושאר לה בירושה.
רונית הייתה המומה. הביטו בנוטריון ואז באישה. זרה, נראית עייפה, בשנות החמישים לחייה, מבוגרת בכמה שנים מדוד. מה הקשר ביניהם?
הנוטריון הסביר שיש צוואה. דוד כתב אותה לפני עשרים ושבע שנים, כשהיו צעירים ממש. הצוואה לא בוטלה, ולכן היא תקפה.
זרה מוחלטת…
הרונית חשה שהיא מתהלכת בתוך חלום מוזר, כמו מתוך ערפל ימי תל־אביב. הנה הם שם, שני צעירים, נפשו זה בזו. עולמם עוד לפניהם. הוא הראשון שלה, והיא יקרה לו כמו ילדהכך היה אומר לה בצחוק, אף שהיו בני אותו גיל. היא הייתה צוחקת בעננים.
פעם אחת, תוך צפייה בסרט רומנטי שבו מאהבים רושמים צוואה אחד לשנייהאהבו את הרעיון. צחקו, לקחו דף ושלחו ביד נרגשת לנוטריון: “כל מה שלי, שלך. לעד ועד העולם.” שתתה שמפניה עמו וחבקוה כעננים.
אבל המציאות נשכה. אביו של דוד חלה, ודוד נסע עם אמו איתו לגרמניה לטיפולים.
רונית, אז בחורה צעירה, פגשה מישהו אחר, התאהבה, ונכנסה להריון. הוא הציע נישואים. “זו בחירה בטוחה,” אמרה אמה. החבר לא ענה לה עוד. היא נישאה לאחר, עברה עמו לירושלים, ילדה בתאך הנישואים לא צלחו, והם התגרשו.
היא שכחה, כמעט, מהצוואה ההיא, ועם השנים דאגה לערוך צוואה עבור בתה.
כשקיבלה מכתב רשום, הופתעה מאוד. שמה של דוד פרח מליבה, או כך חשבה. ואז ראתה את שמו וכל החיים ההם שבו עליה. כמה אהבה אותו!
דוד, מצידו, נשאב לטיפול בהוריו, שכח מהצוואה. אחרי מות אביו חלתה גם אמו. כשראה כי רונית נישאה לאחר, עזבה את העיר ושקטה, החליט לסגור את הפרק. פגש לבסוף את אשתו, דבורה, ולא אהב באמתאך הייתה בו מידה של חמימות ונאמנות. חיו יחד בשלום.
מה עושים עכשיו? האם תקבל זרה זו חצי מהרכוש של דוד? רונית שאלה.
כמה מוזר, חשבההאם באמת אהב אותה כל כך? אולי זו עוד עדות לאהבה רחוקה שחלפה.
“חצי מהנכסים שלך שייכים לי,” אמרה לה האישה הנכרית.
וזו לא רק חצי סתםהדירה בתל אביב, הבית במושב, המכונית, הכספים בבנק.
ליבה של רונית כמעט עמד מלכת. מות בעלה, ועכשיו בגידת הצוואהפצע טרי וחור בלב.
כל כך הרבה שנים לצד דוד, פעם לא הזכיר ולו בדל זיכרון מאותה אשה של נעורים.
ועכשיו לתת לה כל כך הרבה…
רונית הגישה תביעה, אבל כלום לא השתנהרק עם יותר כאב ראש ודאגות.
הכסף ניתן לאישה.
היא קנתה דירה חדשה בבת ים, ונסעה עם בתה לים, להקשיב לגלים כמו משוררת אביגיל ישנה.
“תודה,” חזרה ואמרה לעצמה בכל יום, בין ערפל החלום לזריחת השמש.
