עכשיו אפשר לחיות
רעות עמדה ליד הקבר והביטה איך הארון יורד אל האדמה.
היה קר. רוח נובמבר חזקה התעסקה בסרט האבל שעל זר הפורחים, נכנסה אל מתחת למעיל וגרמה לכתפיה להצטמרר.
בצד השני חיה הסבתא דבורה קרובת משפחה רחוקה שרעות בקושי פגשה פעמיים בחיים.
אמא נשארה רצינית, רק האצבעות שלה, שהחזיקו ביד של רעות, היו קפואות.
אבא…
רעות הסתכלה על הארון וניסתה להבין מה היא מרגישה.
כלום.
ריקנות מוחלטת, צורמת. כמו בבית קפוא שכבר חודשים לא הדליקו בו חימום.
היה בן אדם טוב, אמר מישהו מאחור. יהי זכרו ברוך.
רעות כמעט התפרצה בצחוק.
טוב?!
מאיפה הם יודעים?!
ראו אותו בבר מצוות, יום העצמאות, עומד עם חיוך ועם גיטרה. ידיים של זהב, לב של כולם, גבר שמח.
וזה הכול.
הם לא ידעו איך הוא היה בבית.
רעות עצמה עיניים והתמונה עלתה: בת שבע, מתעוררת בלילה מרעש. אבא נכנס לדירה, לא מצליח לעבור בדלת, עם ריח חזק של אלכוהול ומשהו חמוץ. אמא גוררת אותו לחדר, הוא משתולל, צורח: את לא מכבדת אותי! רעות מתכווצת ומושכת את השמיכה עד העיניים, רוצה לא לראות ולא לשמוע.
בבוקר אבא יושב במטבח, פנים מלאים חרטה, שותה מרק עוף ואומר: סליחה, ילדונת, שוב איבדתי שליטה. זה לא יקרה יותר.
וזה תמיד חוזר.
תמיד חוזר.
רעות פתחה את עיניה. כבר כסו את הארון, הניחו את הזרים על תלולית דשא. האנשים התחילו לצאת מהבית עלמין. אמא נגעה לה במרפק:
בואי, ילדונת. צריך לעשות סעודת הבראה…
מסביב שולחן הבראה רעות ישבה כמו זרה. אכלה, הנהנה, ענתה לניחומים. אבל בתוך הראש נשארה מחשבה אחת, שצרחה בלי הפסקה:
למה אני לא מרגישה כלום? למה זה לא כואב?
בערב, כשהאורחים הלכו, נשארה עם אמא במטבח. שתו תה, שתקו יחד. ואז אמא אמרה:
את יודעת, עכשיו חשבתי משהו מוזר.
רעות הסתכלה על אמא.
חשבתי שעכשיו אפשר לא לפחד. שהוא לא יתמוטט ברחוב, לא יקפא, לא יעלם. שאנחנו יכולות… פשוט לחיות.
רעות ראתה בעיניים של אמא את אותו פחד שהיא מרגישה. הפחד שלא נמצאת שם אבל לא צער, אלא הקלה.
אני רעה? שאלה אמא בשקט.
רעות עברה אליה, חיבקה אותה בכתפיים.
לא, אמא. אנחנו לא רעות. פשוט עייפות.
הן ישבו כך עד הבוקר. דיברו. לא על האלכוהול, אלא דווקא על זיכרונות אחרים: איך אבא בנה לבית בובת עץ, איך לימד אותה לרכב על אופניים, איך הביא שוק שלם של אבטיח הביתה והם אכלו אותו שלושתן על הרצפה כי לא היה מספיק מקום לשולחן.
היו לו צדדים נוספים. וגם זה אמת.
אמא הלכה לישון, ורעות נשארה לבד. שלפה את הטלפון ושלחה הודעה לבעלה: הכול בסדר. מחר אבוא.
ופתאום הרגישה, בפעם הראשונה מזה שנים, שהיא נושמת ברוגע. בלי דאגה. בלי ציפייה לשיחת טלפון רעה. בלי תחושת רקע מתישה.
אבא הלך לעולמו, והחיים הפכו סוף סוף לשקטים.
היא ידעה שהמחשבה הזאת תחזור. שבלילות, תתעורר מהרגשת אשמה. שדבורה וסבתא וכל המשפחה עוד יתלחשו: איזו קפואה, אפילו לא בכתה.
אבל עכשיו, בדירה שקטה, בלי ריח אלכוהול ובלי ריבים בלילה, רעות הרשתה לעצמה דקה של כנות.
סלח לי, אבא אמרה אל החלל. אהבתי אותך. באמת. אבל נמאס לי לשנוא אותך.
בבוקר נסעה.
ברכבת הסתכלה שעות דרך החלון על נוף אפור של נובמבר, ואחר כך פתחה מחברת וכתבה את התשובה שצפה לה פתאום:
ילדים של אלכוהוליסטים לא בוכים בלוויה. הם כבר ביכו במשך שנים את המחלה. הם לא קשים, הם פשוט שרדו.
רעות סגרה את המחברת וחייכה לראשונה מזה זמן רב.
הרכבת לקחה אותה לחיים חדשים. לחיים שבהם לא צריך להסתובב לאחור.
ואני למדתי, שצריך לתת לעצמך מקום של אמת גם כשכולם מצפים ממך לבכות. לפעמים, ההקלה היא גם דרך לאהוב.
