עינת עמדה ליד קבר אביה וצפתה כיצד הארון יורד אל האדמה.
היה קר. רוח נובמבר ליטפה את סרטי האבל על הזרים, חדרה מתחת למעיל, גרמה לה לשלב ידיים ולהצטמרר קלות.
לידה התייפחה דודה סיון קרובת משפחה רחוקה, שפגשה בעבר רק פעמים ספורות.
אמא שלה נראתה חזקה, אבל אצבעותיה, שאחזו ביד של עינת, היו קפואות.
אבא…
עינת הסתכלה על הארון וניסתה להבין מה היא מרגישה.
כלום.
ריק עמוק וצורב בפנים, כמו בית קפוא שבו כבה החימום לפני שנים.
היה אדם טוב, אמר מישהו מאחור. יהי זכרו ברוך.
עינת כמעט צחקה.
טוב?!
מאיפה הם יודעים?!
ראו אותו בשבתות, מחויך, מתבדח בפינת המשפחה, מנגן בגיטרה. “ידיים זהב”, “לב זהב”, “שמחת חיים”.
וזהו.
הם לא ידעו איך הוא היה בבית.
עינת עצמה עיניים, והזיכרון קפץ: היא בת שבע, מתעוררת באמצע הלילה מרעש. אבא נכנס לדירה, לא מצליח למצוא את הדלת, ריח של אלכוהול חמוץ. אמא מנסה לגרור אותו לחדר, הוא משתולל, מנופף בידיים, צועק: “את לא מכבדת אותי!” עינת מתכווצת מתחת לשמיכה, מכסה את פניה, רוצה לא לראות ולא לשמוע.
בבוקר, אבא יושב במטבח, מנסה חיוך עייף, שותה מי מלפפון חמוץ ואומר: “סליחה, ילדה. היה לי קשה, זה לא יקרה שוב.”
אבל זה תמיד חזר.
תמיד.
עינת פקחה עיניים. הארון כבר הוסתר, הזרים הניחו על התלולית. האנשים החלו לצאת מהבית העלמין. אמא הרימה את ידה:
בואי, עינת. צריך ללכת ל’ארוחה’.
סביב שולחן הארוחה עינת הרגישה זרה. אכלה, הנהנה, קיבלה תנחומים. מבפנים פעם רק שאלה אחת מטרידה:
“מדוע אני לא חשה כאב? למה לא כואב לי?”
בערב, כשהאורחים עזבו, נשארה עם אמא במטבח. שתו תה, שתקו. לפתע אמרה אמא:
את יודעת, חשבתי… משהו מוזר.
עינת בחנה אותה.
חשבתי שעכשיו אפשר לא לחשוש. שלא יהיה לו קר ברחוב, שלא ילך לאיבוד, שאפשר פשוט… לחיות.
עינת ראתה את הפחד בעיניים של אמא, אותו פחד שהיא עצמה חשה. הפחד מגילוי שבפנים אין אבל, אלא הקלה.
אני רעה? שאלה בלחש אמא.
עינת עברה אליה, חיבקה אותה.
לא, אמא. אנחנו לא רעות. אנחנו פשוט עייפות.
הן ישבו כך עד עלות השחר. הזכירו. לא את הלילות הקשים, אלא את מה שהיה טוב: איך אבא בנה לה בית בובות מקרטון, איך לימד אותה לרכב על אופניים, איך פעם הגיע מהשוק עם אבטיח ענק ואכלו אותו יחד, רצו על הרצפה כי לא היה מקום על השולחן.
הוא היה מורכב. וגם זאת אמת.
אחר כך אמא הלכה לישון, ועינת נותרה לבד. לקחה את הטלפון, שלחה הודעה לבעלה: “הכול בסדר. מחר אגיע.”
ופתאום שמה לב שהיא נושמת בלי לחץ, בלי פחד מהטלפון שיתקשר עם בשורות רעות, בלי חרדה קבועה.
אבא מת. והשקט סוף-סוף הגיע.
עינת ידעה שהמחשבות יחזרו. שבימים תתעורר בלילה עם רגשי אשמה. שדודה סיון ושאר המשפחה ידברו: “איזו קרה, אפילו לא בכתה.”
אבל בדירה השקטה הזאת, כשאין ריח של אלכוהול ואין מריבות, עינת הרשתה לעצמה רגע של כנות.
סלח לי, אבא אמרה אל החלל. אהבתי אותך. באמת. אבל כל כך התעייפתי מלכעוס עליך.
בבוקר עזבה את הדירה.
ברכבת שנסעה לתל אביב, הסתכלה על נופי נובמבר האפורים, ואז שלפה מחברת ורשמה את המחשבה שצצה:
“ילדים של אלכוהוליסטים לא בוכים בלוויות. הם בכו במשך שנים מהחיים לצד המחלה. הם לא קרים הם פשוט למדו לשרוד.”
עינת סגרה את המחברת, חיוך נולד בזווית שפתיה.
הרכבת לקחה אותה אל חיים חדשים. חיים שבהם אפשר פשוט ללכת קדימה, בלי להסתכל אחורה.
הלקח בחייה: לפעמים ההישרדות אינה קור, אלא אומץ להמשיך ולסלוח גם לעצמך.
