עכשיו אפשר לחיות
תמר עמדה על שפת הקבר וצפתה, איך הארון יורד אל תוך העפר.
היה קר. רוח נובמבר תלשה את סרטי האבל מהזר, חדרה מתחת למעיל, וגרמה לכתפיים שלה לרעוד.
ליד תמר עמדה דודה רבקה קרובת משפחה רחוקה, שאותה פגשה אולי פעמיים בחיים.
אמא שמרה על איפוק, ורק אצבעותיה שלחצו את יד תמר היו קפואות.
אבא…
תמר הסתכלה על הארון וניסתה להבין מה היא מרגישה.
שום דבר.
ריקנות חותכת, דוממת, מבפנים. כמו בבית שקפא בו הכל, ואין לו חימום כבר שנים.
איש טוב היה, אמר מישהו מאחוריה. המקום ינחם אותו.
תמר כמעט צחקה בקול.
טוב?!
מאיפה הם יודעים?!
ראו אותו באירועים משפחתיים, פיכח, מחייך, עם גיטרה. “ידיים של זהב”, “נשמה של כולם”, “גבר עליז”.
וזהו.
הם לא ידעו איך הוא היה בבית.
תמר עצמה עיניים, והזיכרון מיד עלה: היא בת שבע, מתעוררת בלילה מהרעש. אבא נכנס חצי-מועד, לא מוצא את הדלת, נודף ריח אלכוהול ורמת חומציות. אמא מנסה לגרור אותו לחדר, הוא מתנגד, מניף ידיים, צורח: “את לא מכבדת אותי!” תמר מתכווצת, מושכת את השמיכה עד העיניים כדי לא לראות ולא לשמוע.
ובבוקר אבא יושב במטבח עם פנים אשמות, שותה מלפפון חמוץ עם הרבה מים, ואומר: “סליחה, תמרי, נפלתי שוב. זה לא יחזור על עצמו”.
היה חוזר.
תמיד חוזר.
תמר פתחה עיניים. הארון כבר כוסה, ועל התל הניחו זרים. האנשים פנו ליציאה מבית העלמין. אמא נגעה לה בלוק:
בואי, תמרי. צריך לעלות לבית ולערוך סעודת אבלים…
מסביב לשולחן, תמר ישבה כזרה. אכלה, הנהנה, קיבלה תנחומים. בלב אמרה משפט אחד שנורא רצתה לצעוק:
“למה אני לא מרגישה שום דבר? למה אין לי כאב?”
בערב, כשכולם הסתלקו, נשארה עם אמא במטבח. שתו תה ושקט. אחר כך אמא אמרה:
את יודעת, חשבתי משהו מוזר עכשיו…
תמר הרימה עיניים.
חשבתי שעכשיו אפשר לא לפחד. שהוא כבר לא יתמוטט ברחוב, לא יקפא, לא ייעלם. שאנחנו פשוט יכולות… לחיות.
תמר ראתה בעיני אמא את אותו פחד שהיא מרגישה בעצמה. פחד מזה שבתוכה לא עצב, אלא הקלה.
אני אישה לא טובה? שאלה אמא בשקט.
תמר עברה אליה, חיבקה אותה בכתף.
לא, אמא. אנחנו לא רעות. פשוט התעייפנו.
הן ישבו כך עד הבוקר. נזכרו. לא איך שתה, אלא דברים אחרים: איך בנה לתמר בית לבובות מקרשי עץ, איך לימד אותה לרכוב על אופניים, איך יום אחד הביא משוק הכרמל מלון ענקי ושלושתם אכלו אותו בעמידה, כי לא היה מקום במטבח.
הוא היה אדם מורכב. וגם זה נכון.
אמא הלכה לישון, ותמר נשארה לבד. היא הוציאה את הטלפון, שלחה הודעה ליוסף: “אצלי הכל בסדר. מחר אבוא הביתה.”
ופתאום הבינה שבפעם הראשונה מזה חודשים היא נושמת נשימה רגועה. בלי פחד. בלי ציפיה לטלפון עם חדשות רעות. בלי אותו לחץ מתמיד.
אבא נפטר. והחיים סוף סוף נהיו שקטים.
היא ידעה שהמחשבה הזו תחזור. שעוד הרבה לילות תתעורר מרגשות אשמה. שדודה רבקה ושאר המשפחה עוד ידברו ביניהם: “איזו קרה, אפילו לא בכתה.”
אבל עכשיו, בדירה השקטה הזו, שלא נודף ממנה ריח אלכוהול ולא נשמעים בה ריבים מתפוצצים, תמר הרשתה לעצמה דקה של אמת.
סלח לי, אבא, אמרה לריק. אהבתי אותך. באמת. אבל כל כך התעייפתי מלשנוא אותך.
בבוקר היא עזבה.
ברכבת הביטה שעות ארוכות על נופי נובמבר האפורים, ואז הוציאה מחברת וכתבה תשובה שבאה לה מהלב:
“ילדים של מכורים לא בוכים בלוויה. הם כבר בכו כל השנים ליד המחלה הזו. הם לא קרים הם פשוט שרדו.”
תמר סגרה את המחברת וחייכה לראשונה מזה תקופה ארוכה.
הרכבת לקחה אותה לעולם אחר. לעולם שבו כבר לא צריך להיזהר כל הזמן…
