הרבה כלות צעירות נושאות בלבן, אך סוחבות איתן דאגות כבדות בגלל יחס חמותן, וכל זאת בשקט, כי אין להן אף אחד לשתף.
הנה עוד מעט תמלא שנה לנישואיי. הקשר ביני לבין חמותי לא נהיה יציב עד היום; אי-הבנות מרחפות באוויר, וההרמוניה רחוקה. מהשלמות אין מה לדבר.
ביקשתי מבעלי שיֵפגיש בין אִמו לביני לפני החתונה, הרי הוא כבר פגש את הורי. אך הוא תמיד דחהפעם לא היה זמן, פעם אמי עסוקה, תמיד נמצא תירוץ. יהיה זמן להכיר, כולם אמרו. בסוף, בפעם הראשונה שנפגשנו, זה היה ביום החתונה. המפגש היה יבש; אמרתי בחיוך כן, בלב פתוח, בוקר טוב!, והיאכמעט דרך השינייםענתה, בוקר טוב.
בעלי שיבח תמיד את אמו, אמר שהיא נהדרת ומבינה הכול. אבל הודיתי בפניו שחששתי שהיא תתערב בחיינו, אחרי שראיתי מקרים כאלו מחברותיי. בעלי הבטיח לי שהיא איננה כזאת. תמיד אמר שלא משנה מה, הוא יבחר לעצמו את אשתו ולא ישמע הטפות, שום ביקורת מצד אִמו על בחירתו. אך שבועות אחדים אחרי החתונה, כשחזר מעבודתו, ראיתי אותו יושב שותק במטבח עם כוס תה, ועל פניו הבעת מחשבה כבדה. שאלתי אותו מה קרהוהתשובה, כלל לא צפויה:
נראה לי שאמא לא מחבבת אותך.
התברר לחמותי מפריע שאינני שוטפת ביצים עם סודה לשתיה. משאירה כלים בכיור כי ככה נוח לי. הספוג לשטיפת כלים מונח אצלי ליד הברז, לא בצלחת נפרדת. אני מכינה מרק בפעם אחת, לא בשני מים. ועוד הרשימה נמשכת. האמת, הייתי בשוק.
שאלתי את בעלי:
ולמה שהיא לא תאהב אותי? גם לך וגם לי יש בית משלנו. אני לא חיה איתה באותו בית.
אבל אני הבן שלה! וככה התרגלתי. את צריכה להתאים את עצמך.
מחיתיהמטבח שלי שונה, הבית שונה, אני אחייה בו איך שנוח לי.
אבל בעלי טען שמעתה צריך להתרגל לסדר אחר, וזו דרכו של בית.
אחר כך, התנהלו להם ארבעה חודשים יחסית בטוב. כשפגשתי את חמותי, תמיד חייכה ושאלה בנימוס לשלומי, לזוגיות שלנו, לשותפות של בנה במטלות, לכבוד הדדי. כשרכשנו כלב, לא עברה אפילו שבוע וחצי וכבר חצי העיר ידעהשאני לא מבשלת לכלב עצמות ובשר, שאני מאכילה אותו באוכל חי. שחמותי המסכנה לא מצליחה להתמודד עם כלה חסרת אחריותוכך התברר לי על חוסר ערכי באוזניים של זרים.
הסיפור הגיע אליי משכנה שטיילה איתי עם הכלב בבוקר ההוא. כל כך כאב לי לשמוע עליי מילים כאלה מזרים. ביקשתי מהבעל שלי לדבר עם אמא שלו, אבל הוא רק צחק ואמר שאשכח מזה. עכשיו גם חמותי נושאת כעס נגדי. אני תמיד פונה אליה בנימוס, ואילו ממנה אני מקבלת רק שלום יבש.
בעלי טוען שאינני מכבדת את אמו; שאני לא מקבלת את דרכם, שלא משתדלת להתקרב אליה. כנראה שחמותי באמת מתגעגעת לכלב שלנו. דרך אגב, ההורים שלו הגיעו לא פעם לביתנו לשתות תהבלי הזמנה מוקדמת.
הכל עוד עתיד לקרות, כי עוד מעט ניאלץ לעבור לגור אצלם לתקופה. אינני יודעת איך אצליח להסתדר שם. מפחיד לחשוב מה יקרה כשיהיה לנו תינוק; אולי כל השכנים יידעו באיזה כלים אני שוטפת ואיך אני מאכילה אותו. נראה שאצטרך לשוב להורי. קשה להאמין שחמותי תיתן לי שלווה בביתם, אפילו ליום אחד.
