מעטפות מסטיקים
איזה חבילה ריקה אתה, אלון! הגיע הזמן שהיו מחנכים אותך, אבל מי יש לו זמן וכוח בגיל הזה! הגעת לגיל כזה, ועדיין לא למדת כלום מהחיים!
סבתא שפרה ירקה על הרצפה מול השכן שלה, השעינה על רגלה הכואבת, ופנתה חזרה לביתה. את שלה עשתה, והשאר שינסה לחיות עם המצפון שלו. אנשים לא יכלו להכניס לו שכל, אז אולי הגורל יעזור?
תראה מה חשבת! לשים את אמא שלך בבית אבות! דבר כזה לא נשמע בשום מקום! נכון, שרה לא בקו הבריאות, אבל הוא בנה שלה או דוד רחוק? הלב נשרף! אילו הייתה לה, לשפרה, עוד טיפת כוח אפילו לא הייתה חושבת פעמיים כבר מזמן הייתה לוקחת את החברה לביתה. אבל… מה היא תעשה?
יעלי מסכנה. ילדה טובה מאוד, אבל גם היא לא סוסה אי אפשר להעמיס עליה הכל. נשארה במושב ולא נסעה ללמוד אחרי שאמא חלתה. בעצם, בהתחלה עזבה, אבל חזרה. לא יכלה להשאיר את אמא וגם את סבתא שפרה לבד. עזרה, כי שפרה כבר לא יכלה לטפל בבת שלה. בקושי בתפקוד. מאז שנפלה ושברה את הרגל הכול התדרדר עוד יותר. גם קודם בקושי הלכה, ועכשיו… כלום.
הבת הצעירה הציעה לשפרה לעבור אליה לעיר, אבל היא סירבה. איך אפשר? הדירה קטנה, בקושי יש מקום לכולם. החתן שלה טוב, אבל לא טיפוס שמצליח להאבק על פרנסה. עובדים ועובדים והתוצאה? בקושי מגיעים לסוף החודש. שני ילדים, וכבד מאוד. וגם שפרה כבר לא עוזרת, כמו פעם, כשהייתה מחזיקה משק בית ועוזרת לילדים. עכשיו? פקעת… יעלי כועסת כשהסבתא מדברת כך, אבל מה לעשות זו האמת. אין לה כוח, ובריאות אין כבר מזמן. כל בוקר לקום כמו לאסוף פחמים למעדר. לאסוף, לאסוף! קמה! הולכת!
טוב שיש את יעל, נכדה קלילה כעז! בזמן ששפרה מתארגנת, היא כבר מספיקה לסדר את הבית, לעזור עם אמא, ואז יוצאת לעבודה. מהירה! ככה היא מאז שהייתה קטנה.
שפרה ילדה את הבת הבכורה, שרה, מאוחר. כבר הייתה בטוחה שלא תהיה לה ילדים. בעלה הראשון אף פעם לא סלח לה על כך עזב. שפרה כאבה, אבל לא נשברה ראתה שהוא לא באמת אהב. היא הייתה בוערת, והוא…
כשהייתה צעירה, הייתה השפרה יפיפייה. כולם במושב אמרו שלא הייתה יפה ממנה בכל האיזור. בחורים רדפו אחריה, כמובן מבית הספר. אבל היא הקפידה מאוד על עצמה חיכתה לאהבה. קיוותה שיבוא האחד שנפשה תרצה בו. אבל לא הגיע. הזמן עבר, ואמא שלה כבר האיצה בה:
אל תקשי ראש! תישארי רווקה!
להסביר שלא רוצה להתחתן עם מישהו שלא אוהבים? אין עם מי לדבר…
ואז, פתאום, חזר מהצבא בחור מכפר ליד. היא בכלל לא הכירה אותו. מה שהוא לא סיפר אבל פתאום קרה ראתה אותו פעם אחת, את אלירן, והתאהבה.
הוא לא חיכה הרבה, שלח שידוך ושמחו יחד. לא היה לה מקום לשמחה. ולא שמה לב לליחשושים. רק כשהחמות לקחה אותה הצידה, ליד עגלת תינוק, הבינה.
אלירן אחר כך סיפר שעזב מאחורה כל מיני סיפורים, שילד אולי שלו, אולי לא החמות הלכה לבדוק וראתה, תינוק קטן, אלירן קטן.. רק לא היה מה לתקן בזמן הזה כבר שידכו אותו לאחרת.
הבחורה ההיא לא רצתה לחזור לאלירן, לא סלחה על הבגידה, ולא ידעה שאמא שלה הלכה לחתונה של האקס, עם הילד… סיפרה לה שהולכת לדודה, להראות את הנכד.
למה? שאלה שפרה, נוגעת בעגלה.
שתדעי אחרי מי הלכת.
שפרה לא הבינה למה צריך לדעת. היא אהבה את אלירן, ומה שהיה קודם מי אנו שנשפוט בני אדם? טעו טעו.
היא אף פעם לא מנעה ממנו קשר עם הילד. אבל הוא לא התלהב. מהר מאוד הבינה אלירן אוהב בעיקר את עצמו. כל השאר רק תפאורה לתמונה.
אי אפשר להאשים אותו, בעל טוב, בית מלא כל טוב אבל החום נעדר.
בחמש עשרה השנים שחיו יחד לא הרגישה חמימות ממנו. כאילו הוא שם, אך גם לא.
כל עוד קיוותה לילדים שכנעה את עצמה שזה זמני.
ואז, פתאום, אמר לה שמאז שהיא לא מצליחה להרות, היא בכלל לא אישה, וצחק בבוז… שפרה הבינה חייה הולכים לשווא. רוצה תתקדם, רוצה תשאר במקום, שום דבר לא ישתנה.
נפרדו מהר, לא כולם במושב הבינו אפילו. אלירן עזב כמעט מיד, השאיר לה את הבית ובסוף גם התנצל:
אל תכעסי. שנינו אשמים, אבל עלי היה לקחת אחריות.
שחררה אותו בלב, לא סלחה עד הסוף. מה את יכולה לעשות? כזה היה לה הגורל. יופי נתן לה אלוהים, אושר אולי כבר נגמר המכסה.
שנתיים חיה לבד. עבדה, עברה בכפר בגב זקוף ולא שמה לב לדבריהם. זו לא אותה תקופה! למי אכפת? עזב בעל אז מה?
אבל הלב כאב. רצתה לבוא לבית מלא חיים, לא לבדידות.
עם נועם, הבעל השני, לא התחברה מיד. הסתכלה עליו הרבה זמן, שניהם לא ילדים. והיה חדש מי יודע? חי בגפו, לא מתחבר, עוזר לכולם אם צריך אבל לא מבקש עזרה. שיפץ את בית הסבא, טיפח משק בית קטן. נעים, מנומס, התחיל לחזר.
שכחה שפרה איך זה. האמת? אף פעם לא הרגישה כך. אלירן אולי פעם אחת הביא לה זר דהרומים וזהו.
נועם, לעומת זאת, אדם עדין. בא תמיד עם איזה דבר קטן, ואם בא ישר מתקן, עוזר. שפרה חשבה שלא יכול להיות גרוע יותר. שיגידו מה שיגידו לבד היא כבר לא יכולה. לפחות לא תישאר בודדה בזקנה.
מהנישואים השניים לא ציפתה לכלום ופתאום, הגורל חייך. כמו ריקוד משוגע, הביא לה שמחה לא צפויה.
עם הילדה הראשונה בכלל לא הבינה שהיא בהריון עד חמישה חודשים. אצלה הכל תמיד לא סדיר. שרה, שחברה טובה הייתה לה, ישר קלטה שמשהו מוזר.
מה איתך שפרה, תרצה? התריעה שרה, כשראתה ששפרה מתנדנדת וחוסמת עיניה מהשמש.
נו, מה פתאום? אני הרי עקרה
סבתא שלי אמרה, זה לא תמיד אשמת האישה. לפעמים גם הגבר. אולי עם אלירן לא היית אמורה ללדת. לכי לבדוק! מי יודע, אולי תצא לך שמחה?
חזרה מהעיר חדשה. אנשים הביטו הייתה זורחת! אחרי זה באה עוד בת שיראל ושפרה התחילה לאסוף שמחת חיים. לא צריך להתבייש. אמא היא.
את הבנות גידלה באהבה רבה כולם אמרו. תמיד מסודרות, נקיות, שמלת שבת, סרטים. תמיד עם חיוך, ואף פעם לא צעקה, לא הכתה. לימדה איך לשטוף גרביים, איך לתפור, איך ללמוד…
נועם נפטר אחרי ששיראל התחתנה. נסע לבקר אותה בעיר, ובדרך חזרה נהרג בתאונה.
שפרה שקעה בצער, אבל הבנות היו לה עוגן. אחרי שנה, שרה ילדה את יעל, ושוב התמלא ליבה בשמחה. גרה במושב, שיראל בעיר באה רק בחגים ובחופשים, אבל יעל תמיד קרובה.
הנכדה גדלה תעתיק של שפרה: אותה יופי, אותה עוצמה רק עיקשת יותר. אם מחליטה זהו. כשהיה ללימודים שמחה סבתא, אבל כשהתחילה לאהוב הייתה צריכה לבכות…
יעל התאהבה בלי היגיון. ובמי? בשכן אלון. גדול ממנה בחמש שנים, כבר גבר, והיא בת שש עשרה. מה כבר מבינה? אבל הלכה על זה בכל הלב.
אלון לא הסתכל עליה. מבחינתו היא “הילדה מהבית ממול”. הוא כבר התעסק עם אהבות אחרות.
נועה, הבחורה שמצאה חן בעיניו, הייתה מרשימה, לא ממש יפה, אבל ידעה להציג את עצמה, מתלבשת יותר יפה מהשאר, אבא מפנק, בת יחידה איך לא יפנק?
רק שנועה, עם הזמן, הפכה לגאוותנית מאוד. אם לא הכל לרגליה לא יום טוב.
בהתחלה לא רצתה את אלון, אחר כך אירע משהו מוזר. היה לה חבר ממושב אחר בנם של הורים עשירים, רצה רק לרוץ עם בנות. נסעו שניהם על קטנוע לכפר אחר ונעלמו. חזרה נועה רק בבוקר פצועה, שמלתה קרועה.
רק שפרה ראתה, לא ספרה לאף אחד. באמצע הלילה לא יכלה לישון, הלכה לגן, ופתאום ראתה את נועה מתגנבת בקצה הרחוב. עברה על פניה בין ערוגות, לא אמרה שלום.
שבוע אחרי מושב רחש: הורים של נועה מחליטים לחתן אותה מהר. אלון באקסטזה, אבל שרה, אמו, לא שמחה:
־ שפרה, יש פה עניין. איך אגיד לו? הוא לא ירצה לשמוע. זה עניין שלהם, אבל הלב שלי כואב עליו. אוהב אותה, לא ישן בלילות, שורף את הלב.
שפרה הנהנה, שותקת. לא מספרת לאיש שראתה. בבית דרמה: יעל מפורקת או יושבת בוכה, מביטה על הבית מול, או שוכבת בלי דמעות, מתייפחת בלילה.
שפרה ניסתה לשכנע אותה לנסוע לעיר, ללמוד, להתנתק, לא לראות את אותו נער שאוהבת והוא מתעלם ממנה. הבינה שגם אם תספר הכל אין ערך לדבריה. אהבה של אלון…
יעל לא שמעה לא לסבתא ולא לאמא. אביה כבר לא בחיים, ואף אחד לא הצליח להשפיע עליה.
מה קיוותה? מה חיכתה? לא ידוע. רק ביום החתונה באה יחד עם שפרה ושרה, בלי דמעות, הפתיעה את כולם. הסתובבה, לא ניגשה אפילו לשולחנות הלכה הביתה.
אמא שלה שמה לב וחסרת נשימה רצה אחריה, דאגה. מה תעשה הבת?
יעל הפתיעה גם פה: החלה לארוז מזוודה, חיבקה את אמה ואת שפרה, ונסעה לעיר ללמוד. הן בכו, אבל קיוו.
הזמן מרפא ככה אומרים.
אולי הזמן היה עוזר, אבל לא עברו חודשים ושוב אסון אמא נכנסה לבית חולים, וכבר לא יצאה על הרגליים.
יעל שוב ארזה מזוודה וחזרה. איך אפשר שלא? שפרה לא מסוגלת לבד, ולה אין ברירה.
הפחד היחיד של יעל לגור ליד אלון ואשתו. אבל הגורל ריחם עליה הם עזבו מיד אחרי החתונה.
יעל סידרה את עצמה, ארגנה את הבית, טיפלה באמא, יצאה לעבוד ברפת. למי עוד היא יכולה לעבוד? אין לה תואר, במושב אין הרבה עבודות.
יעל לא פחדה מעבודה. מאז ומעולם אהבה בע”ח. כדי לחיות הקימה חוות קטנה.
כך חיו יעל עוזרת לשרה בכל שהיא יכולה. שרה מאז שבעלה נפטר נשארה לבד, בנה רחוק, שולח לפעמים כסף, לא מספר כלום. רק מדווח, שואל לשלום. היא לא יודעת כלום ממשפחתו. נועה ילדה שני ילדים בן ובת אבל שרה לא פגשה אותם. אולי נועה לא רצתה לחזור, אולי לא הלך לאלון. עבד כנהג משאית, לא חזר הביתה כמעט. שרה קרואה בין השורות לבנה קשה. הוא לא מתלונן, אבל אמא מרגישה.
מהחולשה, מהדאגה חלתה שרה. יעל ארגנה אשפוז בבית חולים גדול, נסעה לבקר, חזרה בוכה. הרופאים לא נתנו תקווה.
לאלון שפרה כתבה מכתב מיד כשהובילו את שרה לבית החולים. או שהלך לאיבוד, או שהעדיף לא להגיב לא הגיע. שפרה כתבה עוד מכתב, ובסוף אמרה ליעל:
נראה שהוא ויתר על אמא שלו. עטיפה ריקה, זה מה שהוא! ואני חשבתי שהוא בן אדם!
סבתא, חכי! לימדת אותי אל תשפוט אדם עד שבטוח. וגם אחרי אין טעם. שהנפש שלך תישאר טהורה. תני לו להתמודד עם המצפון שלו.
אני כבר לא יודעת, יעלי. לא ייאמן שהוא ככה מתנהג. הרי תמיד היה טוב אליה. איפה הכל נעלם?
אבל למה את קוראת לו “חבילה ריקה”?
סיפור ישן. דווקא בגללו לא חשבתי שאלון יהיה כזה.
ספרי!
מה יש לספר? הוא היה ילד קטן, שש-שבע. אז כל הילדים אספו עטיפות של מסטיקים, היה קשה להשיג כאלה; ממתקים כמעט לא קנו, רק בשבתות, וגם אז פשוטים וזולים. עטיפות כאלה היו זהב. כל ילד שמר כאוצר. אם החליפו רק במשהו ממש שווה. בקיצור… לשרה היו אז תרנגולות יפות, כאלה לבנות עם כרבולת נדירות, מטפחת עליהן. ויום אחד, הילד של חברו, עם כלב שלו, כלב משוגע, טרף את שתיהן. שרה לא כעסה, אבל ימים לא דיברה עם איש.
ומה אלון עשה?
נתן את כל אוסף העטיפות שלו, וכל חסכונותיו, כדי שחברו ייקח אותו לעיר ויחזיר תרנגולת כזו לאמא שלו.
כל הכבוד!
הכי טוב שיש! שרה לא הייתה מאושרת כמותה. לא מהמילוי של החלום כי בנה הראה שהוא בן אדם. ועכשיו? איך דברים משתנים באנשים, יעל? שפרה נאנחה, לא רצתה לשמוע התנגדויות.
איזה בן כזה שכשהאם חולה, הוא לא מגיע? ככה מתנהגים?
אבל אחרי שבוע מיום ששרה חזרה מהאשפוז שפרה איבדה דיבור. יעל, יחד עם רופא המשפחה, טיפלה בהעברת שרה הביתה ולטפל בה.
פתאום, יום אחד, הגיע אלון, מפתיע את כולם. יעל כבר הסתדרה עם הטיפול קודם באמא, אחר כך בשרה. שפרה כעסה שהיא מתאמצת מדי אבל איך תעזוב מישהו? במיוחד לאשת שכן, לאמא של אלון
יעל בדיוק שטפה רצפה, כשהדלת נפתחה, ילד קטן פרץ ורץ באמצע הבית ומשאיר עקבות בבוץ. עמד מולה, הביט לה בעיניים ושאל:
את אמא שלי?
הפשטות שבשאלה בלבלה את יעל. היא קפאה עם הסמרטוט.
שכנה… אלון אחז בכתף בתו, בירך את יעל. סליחה שבאתי כל כך מאוחר. אשמתי. מקס היה מאושפז, לא יכולתי לעזוב, ולמילכה לא היה לאן ללכת.
ומה עם נועה? יעל שאלה, התביישה, אבל לא יכלה להחזיק.
מה אכפת לה על החיים של אלון?
אין יותר נועה. עזבה אותנו. נסעה עם גבר אחר. אני לבד עכשיו.
איך לבד? ומה עם הילדים? יעל הרגישה שלא נבוכה יותר מהגבר הגבוה הזה, שמולו עומדת ילדה דומה לו כל כך.
נכון. מה אני לבד? את צודקת, יעלי… האם ישנה? הביט על המיטה.
ישנה. עייפה. צריכה הרבה מנוחה, ככה הרופאים אמרו. בעיני שתלך, שתחזור לעצמה. אמא שלך אף פעם לא ישבה רגע. כאן שוכבת יומם ולילה.
כבר נשברה לי הגב, שרה פנתה אליהם, יעל מיהרה ללכת. אלון כאן, והיא צריכה הביתה.
הניחה סיר מרק חם, חלב לילדים, וברחה. לא נפרדה אפילו כוחותיה אזלו.
יעל היתה בטוחה ששכחה את אלון, אבל לא הלב קפץ. עכשיו הוא לא אותו בחור צעיר שהיה מציק לה מבעד לגדר, והיא לא הרכה של פעם. שניהם השתנו, בגרו. חכמים? אולי.
יום אחרי, שרה אמרה לשפרה שבאה לבקרה: רוצה לבקש מאלון לקחת אותה לבית אבות.
שפרה התפרצה מזעם, ירדה לחצר, קראה לאלון, ירקה לפניו ונכנסה עליה לא רוצה לשמוע, לא לראות! לשאלות של יעל אפילו לא נתנה.
אל תסנגרי עליו! לא ילד! מי שם את אימו… בפח אשפה…
יעל, ישנה עם חלוק בית מכוער, חיפשה מיד את אלון והגיעה לחצרו. שערה פרוע, כועסת יפה כמו אביב:
מה חשבת לעצמך?! אני לא אתן שתוציא מפה את שרה! לך! אנחנו נסתדר. בין אחת לשתיים זה אותו דבר! נוסיף מיטה! יאללה! ואותך… הייתי…
פתאום השתתקה, ראתה את שרה בוכה וצוחקת, את אלון מחייך.
נרגעת! שרה חייכה הוא בכלל לא רצה לשים אותי בבית אבות. אני ביקשתי! לא רוצה להכביד על בנים. שפרה לא הקשיבה וכעסה…
אני נשאר, יעלי. לא עוזב את אמא.
באמת? יעל הסתכלה, ראתה מזוודה ארוזה. מה זה?
אני צריך לסיים את העבודה בעיר, לארגן עניינים. הילדים נשארים פה, סיכמתי עם הרופא ישגיח.
ופה יעל הראתה את הקשיחות שלה.
נעמדה לפניו, הביטה בעיניים, ואמרה:
אל תסחוב ילדים מכאן לשם! שיישארו כאן. אני אשגיח. ואני אחכה לך. הבנת?
הבנתי… אלון הביט בה כאילו ראה אותה לראשונה איך לא שמתי לב אליך?
תקנה לך משקפיים בעיר. שלא תפספס…
הרימה את הבת אליה ואמרה: נלך לסבתא שפרה? היא מכינה בורקסים. אתם אוהבים?
ואחרי כמה שנים יוציא אלון את שרה ושפרה למרפסת:
יאללה, אמהות… תראו איזה כיסאות הבאתי מהעיר!
שבו, שכבו הכל באוויר הפתוח! יופי.
מתאים את עצמו לסבלנות של שרה, ישיב אותה בנחת. ישמע קולות:
הקטנים התעוררו! ויעלי עוד לא בבית.
מתי תבוא?
היום המבחן האחרון שלה. אמרה שתסיים ראשונה. תכף תגיע.
רכב עוצר בשער, הילדים על עץ הדובדבן ממלאים דליים לריבה, קופצים מהעץ בצעקות:
אמא! אמא הגיעה!
יעל, לא אותה ילדה חסרת ביטחון שהכירה פעם את אלון, פותחת ידיים ומקבלת את אושרה החמוד, קורצת לבעלה:
חמש!
מי התפלא? הוא מחייך ונכנס.
התאומים באמת אחראיים, אבל לחכות לא אוהבים בזה הם דומים לאלון.
הנה שתי מעטפות מסטיקים!©
החיים הם לא רק מה שציפינו לו, ודווקא מתוך המעטפות הריקות, מתוך המשברים, אנחנו לעיתים מוצאים את האנשים שבאמת בונים אותנו. לפעמים הסבלנות, הנתינה, והיכולת לשחרר מועילים לנו יותר ממתנות הגורל או מהיופי שבחוץ. מי שחושבים שהוא “מעטפה ריקה” עשוי לגלות בעצמו עושר אמיתי ונדיר דווקא ברגעים הכי קשים.
