הפסקתי על כביש 6 שבין תל אביב לרמת גן, בשל שלג כבד, כדי לעזור לזוג זקנה עם פנצ’ר בעגלה. לא חשבתי פעמיים לפני שעשיתי זאת. שבוע אחרי זה, אמא שלי, רבקה, יכלה בטלפון, בקול פתאומי: «דני! למה לא אמרת לי? תדליק את הטלוויזיה עכשיו!». מכל מקום, הכול השתנה.
אני, אב בודד של נערת שבע, נעמה, וחיי היום-יום שלי לא נראו כמו שציפיתי.
אמא של נעמה עזבה כשנעמה הייתה בת שלוש. היא ארזה מזוודה, אמרה שהיא צריכה מרחב, והלכה. חשבתי שהיא תחזור, אבל אחרי שבוע היא הפסיקה לחזור בטלפון, ובחודש נעלמה לחלוטין.
מאותו רגע הפכתי למומחה בעשיית קעקועים דרקוניים והסדר טקסי תה לדובונים מצמר. לא היה זה קל, אבל הוריי תמיד תמכו בי ככל שהיו יכולים. הם כפרי הקטן שלי היו לי לבית.
בזמני חג הסוכות, בדרך לביקור של הורים, נפל שלג ראשוני דק וקריסטלי, והכביש נצנץ כאבקת סוכר. נעמה ישבה מאחורי, מזמזמת את שיר הילדים צלצול פעמון וקופצת בכפייה על המושב, כבר ב״עונת החימום לחג״ שלמה.
השתקפתי במראה האחורית וחיכיתי לראות את האוטו הישן החונה על הדפנות. הוא נראה כמו שרד יותר מדי חורפים. לידו ישב זוג זקנה, עטופים במעילים קלים שהרוח חצתה בקלות.
הגבר, חיים לוי, הביט בפנצ’ר המפלג, שטוף אוויר, והאישה, מרים לוי, נגררה ידיים קוצרות, רועדות עד שנראתה קפיצה מהכביש. עייפותם הייתה כתובה על פניהם כבד, מותש, נכנע.
הורדתי מיד למצב חירום.
תשארי במכונית, נעמה, אמרתי לה. היא קפצה למבט לעבר הזוג והנהנה: בסדר, אבא.
צאתי אל האוויר הקפוא, הצידה של האבנים חורטה תחת נעלי המגפיים. מרים נאנחה כשראתה אותי. אוי! מצטערים, לא רצינו להפריע לעולם. קולה הרועד כמו ידיים קפואות.
כבר שעה אנחנו כאן, הוסיף חיים, משוך בכפפות דקות כאילו הן מנסות להתחמם בצורה קסומה. המכוניות עובדות לידנו, לא אשמתם. זה חג הסוכות רק לא רצינו לפגוע בחג של אף אחד.
אין בעיה, חיזקתי, מתכופף ליד הפנצ’ר. בואו נעזור לכם».
רוח קרה חתכה את המעיל שלי, והבוהן החליק בקצב. החיים כרו סביבי, מנסה לעזור, והכאבים על פניו נראו מייד.
דלקתי, הוא לחש, מצביע על אצבעותיו הנפוחות. קשה לי אפילו לקחת מזלג בימים האלה. מצטער, בן. הייתי צריך לעשות זאת לבד.
הנחיתי את ראשו, אל תדאג, אדוני. אשמח לעזור, ברצינות.
מרים הסתובבה קרוב, מכהת ידיים במתח. ניסינו להתקשר לבן שלנו, לחשה, אבל השיחה נקטעה. לא ידענו מה לעשות. היא נגבנה בעיניים רטובות. חשבנו שנשאר כאן עד חשכת הלילה.
בסופו של דבר הפנצ’ר נפתר, למרות שהקצות ידיי נשרו. הרגשתי כאילו שעשיתי זאת לנצח לפני שהצמדתי את הגלגל הרזרבי והדקתי אותו בחוזקה.
קמתי, הברכיים נתקעו בקור. חיים אחז בי בידיו. אתה לא תדמיין כמה אנחנו מודים לך, אמר בקול עמוק. אתה וילדתך הצלתם אותנו.
נעמה הרימה אגודלה באוויר, מחייכת בגאווה. זה היה מדהים, אבא, אמרה.
הקפצתי את שערי. לא יכולתי להשאיר אותם בקור. סליחה על העיכוב, אבל היה שווה.
היא הנהנה ושרה שירי חנוכה.
הגענו לבייתה של רבקה, והערב הפך לתוהו ובוהו של חג הסוכות: אבא חטש את התרנגול, אמא חיתכה אותו לחתיכות, ונעמה הפילה לחם על הרצפה ואכלה אותו במיידי.
כשהגיע הקינוח, הזוג מהכביש היה עדיין בתודעה שלי.
שבוע אחרי זה, בבוקר רגיל לפני בית הספר, מריחת חמאת בוטנים על לחם עבור נעמה, צלצול טלפון.
היי, אמא, אמרתי, והצגתי את הקול ברמקול. איזה זמן מוזר לשיחה. מה קורה?
קולה הגיע, חפוז ונפוח. דני! למה לא אמרת לי?! תדליק את הטלוויזיה מייד!
קפצתי. מה? מה קרה?
פשוט תדליק!
חיפשתי שלט, היד מלאה בחמאת בוטנים. הטלוויזיה נדלקה, והנה שם זוג החיים והמרים, יושבים בסטודיו חדשות של כאן 11, עם רקע נוצץ.
הכותרת: זוג מקומי מציג נס חג הסוכות.
הדווחן נוטה אליהם. אז, תספרו מה קרה שם, חיים ומרים.
מרים חיברה ידיים, נראתה עדיין רועדת. עשינו פנצ’ר בדרך לבן שלנו לחג הסוכות. נתקענו כשעה. הטלפון שלנו ישן לא התחבר, והמכוניות רק עברו לידנו. חשבנו ש נתקענו שם.
חיים הנהן. הארטריט שלי לא איפשר לי אפילו לפתוח ברכיב. הרגשנו חוסר אונים. הוא יצר הבטחה, עיניו ריככו. ואז פתאום הופעת.
הדווחן חייך. קראתם לו הסופרמן?
חיים הנהן בחיוך ביישן. הסופרמן שלנו, כן. החליף לנו את הצמיג. הציל אותנו.
הייתי קפוא, נדהם מהסיפור.
הדווחן שאלה: עשיתם תמונה?
מרים הוציאה טלפון קטן. הנכדה שלנו עיתונאית וקוראת לנו לתעד כל דבר למקרה שיצטרך בעתיד. צילמנו והקלטנו אותו מחליף את הצמיג.
לא האמנתי לא שמתי לב לאישה מצולמת.
הופיעה תמונה על המסך, מציגה אותי מתכופף ליד הרכב, שלג מתפתל סביב, ואני נראית חסרת מזל.
אחר כך רץ סרטון רועד, מראה את אצבעותי הקפואות מחזיקות את הברגים, וחיים עומד לידי, מתוח.
האם כמעט צעקה בטלפון. דני! אתה זה!
קפצתי, כמעט נשכתי שהאמא מדברת.
זה מדהים! קרא הדווחן. הוא פנה לזוג. האם יש לכם מסר להסופרמן שלכם? אולי הוא יראה את זה עכשיו.
במסך, מרים נגעה בעיניה, הסתכלה על בעלה, הנהנה, ואז חייכה למצלמה.
צעיר, היא אמרה, אם אתה רואה את זה, אנא צרו איתנו קשר. הנכדה שלנו פרסמה את המידע באתר התחנה. טובך הציל אותנו והייתי רוצה להודות לך בצורה הולמת.
נשארתי במטבח שלי, מחזיק סכין עם חמאת בוטנים, תוהה איך הבוקר הפך למשהו כזה.
קול האם עבר שוב בטלפון. למה לא אמרת? לא אמרת מילה על חג הסוכות!
הרים כתף, עדיין חסר מילים. לא חשבתי שזה חשוב, אמא. פשוט עזרתי. זה כל מה שיש לי.
בכן, אמרה אמא בקול רך שהיא שרפה לנעמה, עזרה טובה אף פעם אינה פשוטה. אם היה אפשר לעשות זאת לבד, לא היה צריך עזרה, לא?
מבין, לחצתי.
באות הלילה, אחרי שנעמה שכבה במיטה, חיפשתי את אתר התחנה, מצאתי את המספר והתקשרתי.
מרים השיבה מיד. אוי אלוהים! זה אתה?
זה אני, עניתי בחוסר בטחון. האדם שהחליף לכם את הצמיג בחג הסוכות. קוראים לי דני.
חיים! הוא פה!, קראה, מרימה את הטלפון. בואו מהר! הוא הצעיר!
הם דיברו אחד על השני ברגשי רצון, מבקשים שאביא את נעמה ושתהיה איתנו לארוחה.
הצלתם אותנו, אמר חיים בקול חזק. עכשיו תנו לנו לאכול אותך.
זה נשמע פשוט, אבל הארוחה הראשונה של ההודיה באותה לילה שינתה את חיי לנצח.
מספר ימים אחר כך, הגעתי עם נעמה לבקתה שלהם. המרפסת הייתה מלאה בגרביני גן שהייתה נעמה אוהבת לאסוף.
מרים וחיים קיבלו אותנו כאילו היינו משפחה שהוסתרה, חיבקו אותנו, והזמינו פנימה, שם ריח של עוף צלוי וקינוחים עם קינמון מילא את האוויר.
היא יצאה מהמטבח.
זו הנכדה שלנו, רונית, אמר חיים, מצביע על האישה עם מגש של רולדת קניידי. היא לבשה חמין רך, רחב, וחייכה בחום שמזכיר בית.
אתה בטח דני, היא אמרה. שמענו המון עליך.
מקווה רק שהמחמאות, חייכתי, מופתע.
היא צחקה. הכל היה מחמאה.
הארוחה הייתה קלה כמו נוצה, כאילו הכרנו זה מזה שנים. דיברנו על אסונות חג הסוכות, על גידול הילדים, על עבודות, ועל האובססיה של נעמה לעפרונות מנצנצים.
רונית ישבה ליד נעמה ועזרה לחתוך את העוף.
בשלב מסוים, נעמה לחשה לי: אבא, היא חביבה מאוד.
מאוחר יותר הבנתי שהארוחה לא הייתה רק הוכרת תודה היא הייתה ערימה של תכנונים. מרים וחיים ביקשו ברצינות שמישהו יציב ונדיב יפגוש את רונית, ובאמצעות פנצ’ר הצמיג דרכנו נפגשו.
שנתיים עברו מהר.
רונית ואני נשארנו יחד מאז הארוחה ההיא. זה היה פשוט, טבעי שני אנשים שמתאימים זה לזה.
חתונתנו צפויה לאביב הקרוב.
נעמה קוראת לה כמעטאמא ומראה לה כל פרויקט בית ספרי. הוריי אוהבים אותה.
אמא אומרת תדיר: אם הצמיג הזה לא היה מתפוצץ, לא היה לי בת.
רגע קטן, החלטה להסתעף ימינה, ושינה הכול. מעולם לא חשבתי שפנצ’ר בצמיג ישנה כל כך הרבה, אך הוא הביא אותנו כאן, ואני מודה כל יום.
