אני עובדת כשפית בבית קפה קטן ומשפחתי בלב תל אביב, כזה שהמלצרים שם זוכרים את כל השמות של הלקוחות הקבועים, והקפה מריח גם אחרי שחוצים את הכביש. בסוף המשמרת, בדיוק כשכיביתי את האור מעל הדלפק והתחלתי לחפש את המפתח, פתאום שמתי לב דרך הויטרינה לגבר שיושב ליד סיפר הכביש.
הוא התיישב ממש על שפת המדרכה, רועד מקור כאילו כל המדבר שבא נותן בו סימן. לידו, מכופפת ראש על הברכיים, שכבה כלבת ענק עם עיניים טובות. לשניהם היה את אותו מבט עייפים, מורעבים, וכאלה שאין להם נפש אחת בעולם להתקשר אליה.
הרגשתי איך הלב שלי מצטמק שם במקום. נזכרתי שבמטבח נשארה קופסה של מרק ירקות חם, ממש אחד כזה שמספיק לאדם, וחבל לזרוק. חיממתי אותו שוב, מצאתי גם קצת שאריות קציצות לכלבה, ארזתי הכל בקופסאות פלסטיק, ובאומץ ששמור לרגעים של חסד, יצאתי אליהם.
כשנתתי לגבר את קופסת המרק, הוא הרים אליי עיניים עייפות כזאת לא רואים אפילו בתחנה המרכזית בליל חורף. אבל גם תודה עצומה שמתגלגלת שם בשקט. הוא הודה לי כמה פעמים, אמר שלא אכל כבר יום שלם. הכלבה חייכה בזנב כאילו היא גם מזמינה אותי לשבת. הוא אכל לאט, בתשומת לב אינסופית, כאילו חושש שהמרק יתאדה אם י眨עיניים. אני הסתכלתי עליו, ופתאום הרגשתי הרבה יותר טוב.
באותו לילה בדרך הביתה חייכתי לעצמי כמו ילדה שקיבלה ציון טוב בבגרות. לפעמים, מספיק מעשה קטן כדי לדעת שהיום הזה לא התבזבז לחלוטין.
אבל בבוקר דפקו אצלי בדלת.
אני עוזרת לבן-אדם חסר בית, מגישה לו מרק חם, וכבר למחרת מגיעים אליי השוטרים: הרעלת מישהו, עלינו לעכב אותך לתחנה.
אני פותחת, ועל המפתן עומדים שני שוטרים אחד אפילו עם קפה ביד.
גברת, את חשודה בהרעלת אדם וגרימת נזק לבריאותו. את מתבקשת להתלוות איתנו, אמר אחד מהם, מראה לי תג כאילו אני בפרק של “עובדה”.
הפה שלי התייבש.
איזו הרעלה? מי בכלל? גמגמתי. זה רק היה… מרק! פשוט מרק ירקות!
אף אחד לא הקשיב. הם כבר ידעו הכל, לפחות לטענתם. צפו במצלמות האבטחה של בית הקפה רואים אותי מביאה אוכל במהירות של משלוח וולט, ולטענתם, זה היה המזון היחיד שהבחור אכל באותו יום, אחריו הפך חולה.
לימים גיליתי משהו באמת מפחיד: גבר חסר הבית פונה בלילה לבית החולים כשהוא מחוסר הכרה, מורעל לחלוטין, חייו ממש בסכנה.
כך מצאתי את עצמי מבלה זמן מרגש במיוחד בתחנת המשטרה. כמה ימים ישבתי שם, רועדת, שואלת את עצמי אם בטעות המרק נשאר על הגז יותר מדי, או שאולי הוא אכל משהו קודם… אבל המרק היה ממש בסדר.
רק אחרי כמה ימים יצא האמת לאור. והיא הרבה יותר מבעיתה מהרעלת בית קפה המשך בתגובה הראשונה
אני עוזרת לחסר בית, מגישה לו מרק חם, ולמחרת… המשטרה באה: הרעלת מישהו!
מתברר שבלילה ההוא ממש ברחוב הסמוך פעל רכב צדקה שנותן אוכל חינם לחסרי בית והקופסאות שהגישו נראו בדיוק כמו אלה שלי. מישהו חרא אידיאולוג בחליפה, החליט להרעיל עשרות ארוחות שחולקו באותו לילה.
תוך ימים ספורים התמלאו בתי החולים חסרי בית מאותו אזור כולם עם סימפטומים זהים.
מסתבר שמישהו חשב שצריך לנקות את הרחובות. הרעיל את כולם, אלו שפשוט חיפשו מזון. התכוון להעלים אותם, בלי שאף אחד ירגיש.
רק הגבר ליד בית הקפה שלי קיבל אוכל אמיתי. אבל אחרי שסיים, ניגש לרכב הצדקה ולקח קופסה נוספת דווקא מן המורעלות.
המשטרה תיקנה מהר את הטעות ושחררו אותי עם סליחה על הטרחה. אבל השקט בחיים שלי לא חזר.
כי איפשהו כאן, מסתובב אדם שמבחינתו בני אדם רעבים הם סתם כתם, ובלי למצמץ מוכן להרעיל מסכנים ולאף אחד אין מושג מיהו.
