עבדתי כברמן-שף בבית קפה קטן ונעים בלב תל אביב. בסיום המשמרת, כשכבר כיביתי את כל האורות ועמדתי לצאת, הבחנתי דרך החלון בגבר שישב על המדרכה סמוך לרחוב אבן גבירול.
הוא ישב שם, מכווץ כולו, רועד מקור. לצידו שכבה כלבה גדולה, ראשה מונח על ברכיו, והשניים נראו שבורים, עייפים, רעבים ובעיקר לבד בעולם.
הרגשתי צביטה בלב. נזכרתי שבמטבח נשאר סיר מרק חם בדיוק מנה אחת, וחבל היה לזרוק. חיממתי את המרק, שמתי במגש חד פעמי, ומצאתי גם קופסת אוכל משובחת עבור הכלבה. ארזתי הכול והעזתי לצאת החוצה.
הושטתי לגבר מנה מהמרק והוא הרים אלי עיניים. במבט שלו הייתה עייפות עמוקה אך גם תודה שהרטיטה את ליבי.
״תודה רבה לך, לא אכלתי כבר יומיים,״ מלמל בשקט. הכלבה הזיזה בזנבה בפיזור דעת, שולחת אליי מבט אסיר תודה. הוא אכל לאט, בזהירות, כמו מפחד שהאוכל ייעלם אם יעצום עיניים לרגע. הצפייה בו אוכלת מילאה אותי חמימות אפשרית.
אותו לילה חזרתי לביתי בידיעה שמעשה קטן הוא לעיתים כל מה שנדרש בשביל להרגיש שהיום לא התבזבז לשווא.
אבל בבוקר שלמחרת דפיקה חזקה נישאה מהדלת.
כשפתחתי, עמדו מולי שני שוטרים במדים.
״את נעצרת בחשד להרעלת אדם וגרימת חבלה חמורה. עלייך להתלוות אלינו,״ אמר אחד מהם, ושלף תעודה.
הלם אטם את גרוני.
״מה? הרעלה? למי? אני פשוט… בסך הכול נתתי לגבר ללא קורת גג מרק!״ לחשתי.
אבל השוטרים לא הקשיבו, הם כבר ידעו הכול. מצלמות האבטחה קלטו אותי מגישה לו אוכל ומסתבר שהוא לא אכל במשך יום שלם ובאותו לילה התעלף.
רק אחר כך נודע לי: אותו גבר פונה באמבולנס לוולפסון כשהוא מחוסר הכרה כתוצאה מהרעלה חמורה. חייו היו בסכנה של ממש.
הוצבתי במעצר, ימים ספור ישבתי שם, רועדת מפחד. חיפשתי בראשי אולי שגיתי, אולי המרק התקלקל איכשהו? אולי הוא אכל משהו קודם? אבל ידעתי המרק היה רגיל, טרי.
רק אחרי כמה ימים, חשפו החוקרים את מה שהתברר כסיוט של ממש.
באותו לילה הפעילה עיריית תל אביב ניידת סיוע לנזקקים בקרבת מקום, וחילקה קופסאות אוכל זהות לשלי. מישהו המתין להזדמנות והרעיל בכוונה את כל המנות.
התברר שעשרות דרי רחוב באזור לקו בהרעלה פתאומית, והועברו בזה אחר זה לבתי החולים באיזור. מישהו החליט לטהר את העיר מהעוני, והרעיל את האוכל שחולק לאלה שרק בקשו לחיות.
אצל האיש מחוץ לקפה שלי האוכל לא היה נגוע הוא קיבל ממני את המרק התקני; רק מאוחר יותר, כשפנה לניידת העירייה, קיבל את הקופסה המורעלת.
המשטרה שחררה אותי במהירות והתנצלה. אבל שלוות הנפש לא שבה אלי.
כי ידעתי מישהו בתל אביב, אולי ממש קרוב, תכנן להרוג את החלשים ביותר בחברה שלנו. ואף אחד לא ידע, ואין מושג מי הוא באמתכששוחררתי, יצאתי החוצה אל הרחוב והתבוננתי סביבי השגרה המשיכה כרגיל, והמכוניות זחלו על יד המדרכה שעליה ישב אותו גבר אבוד רק ימים אחדים קודם. היה בליבי פחד, אך גם ידיעה מחודשת: בכל יום יכול אקט קטן של חסד להציל חיים. אבל באותה הקלות רוע קטן, חבוי, עלול לגזול אותם.
בכל ערב, אחרי המשמרת, נשארתי עוד מעט בקפה. מחממת מרק, אופה לחמניות, מתבוננת בעוברים ושבים. הבאתי קופסאות לכלבים ולבעליהם, והקשבתי לסיפורים של אלה שעברו דרך הרחוב, גם אם לשתוק בחברות היה כל מה שנדרש.
פעם אחת, כששבתי הביתה, מצאתי מחכה לי פתקה כנף לדלת. הוא היה חתום בכתב רועד:
“לא זוכר אותך מהעיניים,
אבל זוכר אותך מהלב.
תודה שהושטת יד אמיתית בצומת שאפשר היה גם לברוח בו הלאה.”
הנחתי את הפתק על המדף. ידעתי למרות הכול, ולמרות הפחד, עדיין אפשר לבחור בטוב. ואולי, אם נקשיב, נמצא שגם המעשים הקטנים שלנו מספיקים כדי לשנות לעולם מסוים שבור, ולו רק מעט, את גורלו.
