בסוף השבוע האחרון, אני ודקלה, אשתי, נסענו לבית של ההורים שלה לארוחת ערב משפחתית. פה התחילה הדרמה.
הכל התחיל כמו בכל שבת, ישבנו סביב השולחן, דיברנו קצת על כל מיני דברים. פתאום, בלי שציפיתי, דקלה העלתה את הנושא של העבודה שלישצריך אולי לחשוב על שינוי. זה בא ממנה, כאילו זה ממש דחוף.
האמת, יש בסיס למה שהיא אומרת. בזמן האחרון דיברנו על זה שנבנה בריכה בבית של ההורים שלי, משהו שחלמנו עליו מזמן. השנה דקלה אמרה שזה חייב לקרות, שאין טעם לדחות יותר. בנוסף, רצינו להחליף את הרכב לפני החורף. בקיץ גם תכננו לנסוע לים, לא הייתי שם לפחות שלוש שנים, אתה יודע. ואני בעצם היחיד שמפרנס בבית.
בגדול, אני סבבה עם העבודה שלי, לא מתלונן. אבל החברה שאני עובד בה נכנסה לקשיים, פיטרו כמה עובדים, ואלה שנשארו קיבלו קיצוץ במשכורת לזמן לא מוגדר.
אז אמרתי לה שיש לנו חסכונות, אבל הם יספיקו אולי לחופשה סבירה בים ולרכב הכי פשוט שחשבנו עליו, אלא אם יהיה משהו פתאום. אם לא יעלה מחיר.
דקלה מצידה חשבה שבריכת ההורים יותר חשובה מכל התוכניות שלנו. אני ממש לא התחברתי לזה, וסיימנו את השיחה בכך שהיא קראה לי עצלן ושאין לי רצון לדאוג שיהיה לנו מספיק כסף לכל הדברים האלה.
ואז זה חזר שוב במהלך הארוחה. לא הצלחתי לשמור על קור רוח, ופתאום אמרתי לה בקול, מוזר כזה, שההורים שלה בכלל מקבלים מאיתנו עזרה חודשי לא קטנה. ובסערת רגשות, לא אמנם יפה, אמרתי שכל הארוחה כמעט הייתה על חשבוני.
הייתי צריך להבליג, אבל לא שלטתי בזה, ומפה הדרך חזרה כבר נסגרה. בדיוק כשהמרק החמוץ היה בצלחת שלי, דקלה התחילה לנאום עם הרבה רגשות. נפגעה ממש, ואני שמעתי עליה דברים שלא ידעתי בכלללא החזקתי מעמד, פשוט קמתי ויצאתי בשקט הביתה.
בבית ארזתי את הדברים שלה והשארתי אותם אצל ההורים שלה. אני באמת חושב שבכזאת התנהגות, היא לא צריכה לדבר ולנהוג כך, זה לא מתקבל בעיניי. עכשיו חזרתי לדירה, הראש שלי מרוסק, לא מצליח לחשוב כלום. בקיצור, אין לי מושג איך להמשיך מפה…
