בסוף השבוע האחרון, אני ואשתי מיה נסענו לבית הוריה לארוחת ערב משפחתית. שם התחילה אי ההבנה.
פשוט ישבנו סביב השולחן ודיברנו על כל מיני נושאים, כמו שאנחנו עושים תמיד. איכשהו, השיחה הגיעה לכך שאני צריך להחליף מקום עבודה, וזה עלה מצד מיה.
הנושא לא היה מנותק מהמציאות. האמת היא שבזמן האחרון חשבנו לבנות בריכה ליד בית ההורים שלי. כבר הרבה זמן רצינו את זה, והשנה מיה החליטה שדי, אי אפשר להמשיך לדחות.
בנוסף, אנחנו מתכננים להחליף את הרכב לפני החורף. בקיץ הבא גם רצינו לטוס לים סוף, כי לא היינו שם כבר שלוש שנים. ובמשפחה שלנו, אני היחיד שמפרנס.
אני מרוצה מהמצב הזה (זאת אומרת מהעבודה שלי, אני לא מתלונן). אבל החברה שאני עובד בה עוברת תקופה לא פשוטה פיטרו כמה עובדים, ולשאר הורידו את המשכורות ללא הגבלת זמן.
אז הסברתי שיש לנו חסכונות, אבל זה יספיק לטיול לא גדול לים ולרכב בסיסי בלבד, בהנחה שמחירו לא יעלה.
מיה, מצד שני, שמה עדיפות לבריכה בבית ההורים שלה על פני התכניות שלנו. זה לא מצא חן בעיניי, השיחה הסתיימה בכך שהיא האשימה אותי בעצלות ושאין לי רצון למצוא עבודה חדשה בשביל שהמשפחה תוכל לממן את הכול.
והשיחה הזאת חזרה על עצמה גם מול השולחן. לא הצלחתי להישאר רגוע ואמרתי בחדות למיה שההורים שלה כבר מקבלים מאתנו תמיכה כל חודש. מתוך כעס, זרקתי משפט על כך שכנראה הארוחה כולה ממומנת כמעט מהכיס שלי.
זה לא היה נכון לעשות את זה, אבל לא הייתה דרך חזרה. הרגע הזה היה עם מרק חמוץ בצלחת, ומיה התחילה את נאום הרגשות שלה. היא נפגעה כל כך, ושמעתי הרבה דברים מעניינים על עצמי. לא הקשבתי לזה הרבה זמן, פשוט קמתי בשקט והלכתי הביתה.
בבית ארזתי את הדברים של מיה ולקחתי אותם להורים שלה. אני חושב שככה לא אמורים לנהל שיחה, וזה התנהגות שלא מתקבלת על הדעת. עכשיו אני שוב בבית, קשה לי לחשוב על משהו. בסך הכול, אני לא יודע מה לעשות עכשיו.
