צאי מכאן! צעק ברק.
מה אתה עושה, בני… חמותו התחילה להתרומם, נאחזת בשפת השולחן.
אני לא הבן שלך! ברק לקח את התיק שלה וזרק אותו למסדרון. שלא אריח ממך פה!
צאי מכאן! צעק שוב ברק.
מרווה התכווצה. אף פעם, בשש שנות נישואין, לא שמעה אותו צועק כך.
מה אתה עושה, בני… ניסתה שוב החמות, נאחזת בשולחן.
תקראי לי ברק, אל ‘בני’! הוא התפרץ, הטל תיק, לא מסכים שתישאר אפילו רגע נוסף.
נעה הקטנה ישנה לה, ידיה פרושות ככוכב ים קטן. מרווה סידרה לה את השמיכה.
היא אהבה כל כך לעמוד כך ולהביט בבתה. שנים חלמה על הרגע הזה, השקיעה אינסוף מאמצים כדי להיות אמא.
ברק חזר ממשמרת לילה מרווה זיהתה את הרחש במבואה. היא יצאה מחדר הילדים, סגרה בשקט את הדלת. ברק חלץ נעליים.
מותש, רזה בהרבה. עובד קשה כדי לסיים את ההלוואות שלקחו בשביל טיפולי הפוריות.
ישנה? שאל בלחש.
כן. אכלה ונרדמה מיד.
ברק משך אותה אליו, קבר פניו בצווארה. לא היה מדבר הרבה על אהבה, אבל היא ידעה כמה הוא מודה לה על הכול שהיא לא עזבה אותו, לא החליפה אותו באחר, ועל שהעניקה לו אושר.
בגיל שש עשרה עבר ברק חזרת קשה, אך התבייש לספר לאמא. כשהעיז לדבר כבר היה מאוחר. סיבוך רפואי גרם כמעט לעקרות מוחלטת.
אמא התקשרה, אמר ברק בקול כבוש.
מרווה התכווצה.
ומה רותי רוצה?
מגיעה. בצהריים. אומרת שהתגעגעה, אפתה עוגות.
מרווה נאנחה, השתחררה מהחיבוק.
אולי עדיף שלא? בפעם האחרונה כמעט שיגעו אותי ההוראות שלה מים עם סודה וכל מיני שטויות.
מרווה, זו אמא… היא רוצה לראות את נעה, לא ראתה אותה שנה! בסך הכול סבתא.
סבתא? חייכה מרווה מרירות. זו שמכנה את הבת שלנו “ההיא”?
הם אימצו את נעה לפני שנה. תור ארוך למתינוקות בריאים בלתי אפשרי להתקדם.
קשרים במוסד, מעטפה עם סכום נאה (בשקלים) “לטובת המקום” ועוזרת נאמנה וכך התקדמה ההליך.
הילדה נולדה לאם בת שש עשרה, נערה מבוהלת שלא יכלה לגדל אותה.
מרווה זוכרת את היום ההוא: צרור קטן, שלושה קילו ומשהו, עיניים כחולות בורקות.
בסדר, אמרה לבסוף שתגיע. נשרוד את זה. אבל אם שוב תתחיל…
היא לא תתחיל, אני מבטיח, אמר ברק.
חמותה הופיעה לצהריים. רותי פרצה הביתה, ממלאת מיד את המרחב כולו.
אישה גדולה, רעשנית, בעלת אופי ‘שורשי’ כזו שמסוגלת למוטט קירות וגם להרוס את היציבות של כל מי בסביבה.
אלוהים, איזו נסיעה! קראה בכניסה, מניחה תיק משובץ במבואה. באוטובוס נחנקתי, ברכבת לחצו!
למה אתם גרים כה גבוה? המעלית רועשת, פחדתי שתתמוטט!
שלום אמא, בירך אותה ברק, לקח את התיק הכבד. בואי. תרחצי ידיים קודם.
רותי הורידה מעילה, חשפה שמלה פרחונית עוטפת גוף, וסקרה מיד את מרווה.
הביטה בה מלמעלה עד למטה, כאילו היה סוס בשוק.
שלום רותי, חייכה מרווה.
שלום, שלום, החמות הצרה שפתיים. שומעת, מרווה, רזית כמו קיסם. במה אחז הגבר שלך? ברק נראה מיובש! לא מאכילה אותו? צריכה לתת לו לאכול!
ברק אוכל טוב, אמרה מרווה, לחיים בוערות. בואי, שבו לשולחן.
במטבח פשטה רותי את תיק, הוציאה קופסאות עם עוגות, צנצנת חמוצים ונתח חזה אווז.
תאכלו! כאן העיר שלכם הכול פלסטיק ו”בריאות”. רק לא אוכל אמיתי.
התיישבה, נשענת בכבדות אל השולחן.
ספרו לי, איך החיים? גמרתם עם ההלוואות על כל אלה… “ניסויים”?
מרווה הידקה אוחז במזלג. ניסויים כך כינתה ששת השנים של כאב, תקוות וייאוש.
כמעט סיימנו, נהם ברק, שם לעצמו סלט. בואי נדבר על דברים אחרים.
על מה? תמהה רותי, נגסה בעוגה. מזג האוויר? אצלנו ביישוב, אצל קובי, אחיך, נולדה השלישית! ילדה בריאה, ויפה ארבעה קילו! ותמרה בהריון עם תאומים. ככה זה משפחה שלי חזקה, תורשתית!
המשפחה שלנו פורייה, ברק, הסתכלה ישירות על מרווה. רק… אם לא הורסים את הגנים כמובן…
מרווה הניחה את המזלג.
רותי, דיברנו על זה מאה פעמים. יש הוכחות רפואיות.
שטויות! ניפנפה בידה רותי. הרופאים האלה, לוקחים כסף. חזרת, תאמיני? אצלנו זה היה ועובדה לכולם ילדים!
את כל זה, ברק, מרווה מבלבלת לך את המוח, כדי שתחשוב שזה לא היא…
אמא! ברק חבט בשולחן בידו. מספיק!
רותי אחזה בליבה, העמידה פני דרמטית.
אל תצעק על אמא! אני ילדתי חמישה, אני יודעת חיים. רואה היא כזו רזה איך יבואו כאן ילדים? הכול עקר!
אנחנו מאושרים, אמא, אמר ברק בשקט. יש לנו את נעה.
את נעה… פלטה רותי בבוז. תראו לי אותה לפחות.
הלכו יחד לחדר הילדים. נעה כבר ישבה בעריסה, משחקת בדובי קטיפה.
כשראתה את המבוגרת הזרה, התכווצה, אבל לא בכתה. אופיה היה שלו להפליא.
רותי ניגשה לעריסה. מרווה עמדה מוכנה להגן על הילדה בכל רגע.
החמות בחנה את הילדה דקה ארוכה, הצרה עיניים, אחריה ממששה לחייה. נעה התרחקה.
מאיפה העיניים השחורות האלה? אמרה רותי. אצלנו כולם עיניים כחולות.
עיניה כחולות כהות, תיקנה מרווה.
אף תפודי… אצל מרווה אף חד, אצל ברק ישר!
רותי נעמדה, ניערה את ידיה כאילו התלכלכה.
אלו לא מהמשפחה שלנו בכלל!
חזרו למטבח. ברק מזג לעצמו מים, ידיו רעדו.
תקשיבי, אמא, אמרר רך. אוהבים את נעה! היא שלנו! לפי המסמכים, לפי הלב בכל דרך!
ואנחנו ננסה שוב, אולי יצליח, הרופאים נותנים תקווה. ובכל מקרה, יש לנו כבר משפחה.
רותי ישבה שתוקה, שפתיה מכווצות. לא יכלה להשלים, אמא לחמישה, סבתא לשלושה עשר, שראתה את דמה לא ממשיך.
חבל עליך, ברק, נאנחה לבסוף. שלושים וחמש, גבר בשיאו. מגדל ילדה זרה!
אל תקראי לה ככה! פרצה מרווה.
אז איך לקרוא לה? נסיכה?
את, חמודה, שתקי! ילדה לא מצליחה להביא, בלבלת לו את המוח. שילמתם… קניתם אותה בשקל כמו חתלתול במכולת!
זו הבת שלנו!
ילד זה אחד שנולד מחיים! גידול, כאב, לילות לבנים!
ומה שפה? הניפה לעבר החדר. ‘משחק בית ובת’, לוקחים מוכן. מאמא נערה מתבגרת.
אי אפשר להחליף גנים באותו… תגדל, תעלים אותכם, כמו אמא שלה! עוד תתחרטו! תמסרו אותה עכשיו!
מרווה ראתה את עיני ברק מתרחבות. הוא קם לאט.
צאי, אמר בלחש.
רותי התבלבלה.
מה?
לכי מפה! צעק ברק.
מרווה רעדה. שש שנים, לא צעק כך מעולם.
מה, בני… ניסתה להיתפס לשולחן.
אני לא הבן שלך! זרק את התיק שלה למסדרון. שלא תישארי אפילו רגע! הילדה היא שלי! שלי! ואת… את…
לא נשם.
את לא אמא שלי! תחזרי ליישוב שלך, תספורי “משפחה פורייה”! אצלנו אל תגיעי! לעולם!
נעה החלה לבכות. מרווה רצה לדלת, נעצרה כשראתה את פניה של רותי משתנות, מאדים הופך לאפרפור.
רותי פתחה פה, משתנשמת, לופתת שמלה ביד שהחזיקה בלב.
ברק… שורף… שורף…
צנחה כבד, מכלה כורסא. הרעש התמזג בבכי הילדה.
מרווה הזעיקה אמבולנס. ברק כרע לידה, ידיים רועדות פתחו צווארון שמלה.
אמא, מה קורה? תנשמי!
רותי נחנקה.
צוות רפואי הגיע מהר.
התקף לב, גדול! אלונקה! מהר!
כשנסגרו הדלתות אחרי הצוות, ברק ישב במבואה, נשען לקיר. הביט על מטפחת ששכחה.
אני גרמתי לזה? שאל.
מרווה התיישבה לצידו, החזיקה בידו הקרירה.
לא. היא עשתה את זה בעצמה, מהכעס.
אבל היא אמא, מרווה.
היא הציעה לזרוק את הבת שלנו, כאילו היא מוצר פגום. תתעורר! הגנת על הבית שלך.
טלפון רטט בכיסו אחרי שעה. התקשרה אחותו תמרה. אחר-כך אחיו קובי. לא ענה.
הגיעה הודעה מדודה:
אמא בטיפול נמרץ. הרופאים סבורים שאין סיכוי. דם רע! שלא תבוא! משפחה כולה מוחה בך! אל תתקשר!
אז זהו. אין לי יותר משפחה.
מרווה חיבקה אותו, חשה ברעד גופו.
יש לך, אמרה בתקיפות. יש אותך, אותי, ונעה. אנחנו שלך! באמת. תמיד נהיה כאן.
הקימה אותו, משכה ידו.
בוא. צריך לטפל בנעה, היא נבהלה.
בערב ישבו במטבח. הילדה שקטה, שיחקה קוביות על השטיח. ברק הביט בה כאילו רואה אותה לראשונה.
את יודעת… אמר פתאום אמא צדקה במשהו.
מרווה נמתחה.
במה?
גנים אי אפשר למחוק. אבל גנים זה לא רק צבע עיניים, אף או פן. גנים זו היכולת לאהוב.
לאמא היו חמישה ילדים, בלב כמו אבן. ואולי, אני הילד המאומץ שלה… כי אני אוהב.
הרכין, הרים את נעה אל זרועותיו. הילדה אחזה באפו וצחקה.
אבא, אמרה לפתע ברור.
פעם ראשונה. עד כה סתם “בה-בה” ו”מא-מא”.
ברק קפא. הדמעות שהתאפק כל היום גלשו, נוטפות על אוברול ורוד.
אבא, חיבק אותה. כן, ילדה שלי. אני אבא שלך. אף אחד לא ייקח אותך ממני.
אמא החלימה, אבל ברק לא דיבר איתה שוב. למשפחה הוא היה מוקצה.
מרווה אמנם מסתירה, אבל שמחה כך. בלי קינה, בלי זלזול, הרבה יותר קל.
לא צריכים כאלה קרובים… יותר טוב בלעדיהם.
המשפחה האמיתית היא זו שבוחרת לבד, ואהבה לא נמדדת רק בגנים. היא נולדת בלב.
