צא מהדירה שלי! אמרה אמא.
צא אמרה אמא בשלווה מוחלטת.
עדי חייכה בזלזול ונשענה לאחור בכיסא היא הייתה בטוחה שאמא מדברת לחברה.
צא מהדירה שלי! הדס פנתה לבת שלה.
ליאת, ראית את הפוסט? החברה נכנסה בסערה למטבח, אפילו לא הורידה את המעיל. עדי ילדה! שלושה ארבע מאות, חמישים ושתיים סנטימטר.
העתק של אבא שלה, גם כן אף מתוק כזה. עברתי כבר את כל החנויות, קניתי לה מלא בגדים לתינוקות. למה את נראית כבדה ככה?
מזל טוב, הדס. שמחה בשבילכן אמרה ליאת כשהיא קמה למלא לחברה תה. תשבי, לפחות תורידי את המעיל.
אין לי זמן לשבת הדס התיישבה על קצה הכיסא. כל כך הרבה סידורים, איזו תקופה… עדי ממש תותחית, עושה הכל לבד, בעבודה קשה.
הבעל שלה ממש מלאך, הם קנו דירה דרך משכנתא, עכשיו רק מסיימים את השיפוצים. אני גאה בה. חינכתי אותה כמו שצריך!
ליאת הניחה את הספל על השולחן בלי להגיב. כן, חינכתי אם הדס רק הייתה יודעת
***
בדיוק לפני שנתיים עדי, הבת של הדס, הופיעה אצלה בלי טלפון מוקדם, העיניים שלה אדומות מבכי והידיים רועדות.
ליאת, בבקשה, רק אל תגידי לאמא שלי! אני מתחננת! אם היא תדע, הלב שלה לא יעמוד בזה מלמלה עדי, מכווצת בממחטה רטובה.
עדי, תירגעי. תספרי הכל, לאט. מה קרה? ליאת באמת נבהלה באותו רגע.
אני… בעבודה… עדי משכה באפה. למישהי מהעבודה נעלם כסף מהתיק, חמישים אלף שקל.
במצלמות רואים שנכנסתי למשרד כשהוא היה ריק. אני לא לקחתי! נשבעת!
אבל איימו: או שאני מחזירה את הכסף עד מחר בצהריים, או שהם פונים למשטרה.
יש להם “עד” שטוען שראה אותי מחזירה את הארנק.
זה תרגיל, ליאת! אבל מי יאמין לי?
חמישים אלף?! ליאת הרימה גבה. למה לא פנית לאבא שלך?
הלכתי! פרצה עדי בבכי מחודש. הוא אמר שפאשלה שלי, שלא ייתן לי שקל. שאם אני טיפשה שאלמד בדרך קשה.
אמר: “לכי למשטרה, שילמדו אותך שם!”
הוא אפילו לא נתן לי להיכנס הביתה, צרח עליי מהדלת.
ליאת, אין לי למי לפנות. יש לי עשרים אלף שחסכתי, חסרים לי שלושים.
ומה עם הדס? למה לה לא תספרי? היא בכל זאת אמא שלך.
לא! אמא תגמור אותי. כל הזמן אומרת שאני מביכה אותה, אז עכשיו זה… גניבה…
היא הרי מורה, כולם מכירים אותה.
בבקשה, תתני לי שלושים אלף בהלוואה? אני נשבעת שתחזירי בשבועות, שתיים-שלוש אלף בכל פעם. כבר מצאתי עבודה אחרת!
בבקשה, ליאת!
לליאת כאב הלב על הילדה. עשרים רק התחלת החיים, וכזה כתם
אבא לא עוזר, אמא בטוח תתחרפן…
מי לא עושה שטויות בחיים? חשבה ליאת.
עדי המשיכה לבכות.
בסדר אמרה. יש לי את הכסף הזה. חסכתי בשביל שיניים, אבל יחכו השיניים שלי.
רק תבטיחי שזו הפעם האחרונה. ולא אגיד לאמא שלך, אם את כל כך פוחדת.
תודה! תודה, ליאת! הצלת לי את החיים! עדי חיבקה אותה בחוזקה.
בשבוע הראשון עדי באמת החזירה אלפיים. הגיעה שמחה, סיפרה שהכל הסתדר, שמשטרה כבר לא בתמונה, שבעבודה החדשה מצויין.
ואז… ואז היא פשוט נעלמה. הפסיקה לענות להודעות. חודש, חודשיים, שלושה. ליאת ראתה אותה באירועים אצל הדס, אבל עדי התנהגה כאילו הן כמעט זרות שלום יבש וזהו.
ליאת לא רצתה ללחוץ. אמרה לעצמה:
צעירה, מתביישת. לכן מתחמקת.
והרי שלושים אלף לא דבר ששווה להרוס ידידות של שנים עם הדס. ויתרה על החוב, פשוט שכחה.
***
את שומעת בכלל? הדס נופפה מולה. על מה חשבת עכשיו?
אה, כלום, ליאת נערה את הראש. כמה עניינים.
תשמעי, הדס הושיבה את עצמה מולה והנמיכה קול. פגשתי את קסניה, את זוכרת, השכנה הישנה שלנו? היא באה אליי אתמול בסופר. משהו מוזר.
התחילה לשאול על עדי, אם החזירה חובות. לא הבנתי בכלל על מה מדובר.
אמרתי לה שעדי ילדה גדולה, מסתדרת לבד, ראיתי חיוך כזה עקום שלה והיא הלכה.
את יודעת אם עדי חייבת לה כסף?
ליאת הרגישה התכווצות בבטן.
אין לי מושג, הדס. אולי משהו קטן.
טוב, אני זזה, צריכה לקפוץ רגע לפארם הדס קמה, נישקה את ליאת בלחי ויצאה.
בערב ליאת לא החזיקה את עצמה. היא מצאה את מספר הטלפון של קסניה וחייגה.
קסניה, מה נשמע? זאת ליאת. תקשיבי, פגשת היום את הדס? על איזה חובות דיברת איתה?
בצד השני נשמע אנחה כבדה.
אה, ליאת… חשבתי שאת בעניינים. הרי את הכי קשורה אליהן.
לפני שנתיים עדי רצה אליי בדמעות, בקושי דיברה. סיפרה שעובדים מאשימים אותה בגניבה. או שתחזיר שלושים אלף, או שתלך לכלא. התחננה לא לספר לאמא שלה, בכתה.
אני, טמבלית, נתתי לה את הכסף. היא הבטיחה להחזיר תוך חודש, ואז נעלמה
ליאת קפאה.
שלושים אלף? חזרה בשקט. בדיוק שלושים?
כן. זה הסכום שהיה חסר לה לדבריה. אחרי חצי שנה החזירה לי חמש מאות ויותר לא שמעתי ממנה.
ואז שמעתי מוורה מהבניין שעדיין באותה סיפור עדי הגיעה אליה.
וורה נתנה לה ארבעים אלף.
וגם המורה לשעבר שלהן, גבי פדרמן גם אותה “הצילה”. היא זו שנתנה חמישים אלף.
רגע… ליאת התיישבה. היא ביקשה מכולן סכום דומה? אותה סיפור?
בדיוק, אמרה קסניה בקשיחות. הילדה פשוט עשתה לנו “גבית דמי חסות”. מכל אחת שלושים-ארבעים אלף.
סיפור גניבה מומצא, רצתה שנרחם עליה. הרי כולנו אוהבות את הדס, לא רצינו לצער אותה.
ועל הכסף הזה, כנראה עשתה חיים. הרי חודש אחרי זה היו לה תמונות מחופשה בטורקיה בפייסבוק.
גם לי היא לקחה שלושים, אמרה ליאת בשקט.
נו, הגעת למקור גיכחה קסניה. נראה שיש חמש-שש כמונו. זה כבר ממש עסק, ליאת.
זו ממש לא “שטות צעירה”, זאת רמאות. והדס? אפילו לא מדמיינת. מתגאה בבית עם ילדה מושלמת, ובת גנבת!
ליאת ניתקה את הטלפון. הלחץ באוזניים. הכסף לא כאב לה נפרדה ממנו מזמן.
הכאיב לה איך שאישה צעירה, בת עשרים, תכננה לפתות נשים בוגרות ולעשות עליהן סיבוב, תוך ניצול האמון שלהן.
***
למחרת ליאת קמה והלכה לבית של הדס. לא רצתה סצנה. רק רצתה להסתכל לעדי בעיניים.
עדי בדיוק חזרה מבית היולדות, ובזמן שעבדה המשכנתא, חגגה ברוגע אצל אמא.
אה, ליאת! עדי חייכה חיוך מאולץ כשראתה אותה בפתח. רוצה תה?
הדס התרוצצה סביב הכיריים.
היי, ליאת, תיכנסי! למה לא התקשרת?
ליאת התיישבה מול עדי.
עדי, היא פתחה בשקט. את יודעת, דיברתי אתמול עם קסניה. ועם וורה. ועם גבי פדרמן. הקמנו מה שנקרא “קבוצת התמיכה לנפגעות”.
עדי קפאה והחווירה, הסתכלה במהירות על אמא שלה, שעמדה עם הגב.
מה…? הדס הסתובבה.
עדי יודעת על מה אני מדברת, המשיכה ליאת להביט בבת. זוכרת את הסיפור הלא נעים מלפני שנתיים?
כשביקשת ממני שלושים אלף? ומקסניה שלושים? ומוורה ארבעים? מגבי חמישים?
כולנו “הצילנו” אותך ממאסר. כולנו חשבנו שאנו יודעות סוד נורא, כל אחת בנפרד.
הקומקום רעד ביד של הדס, מים רותחים ניתזו על הכיריים והשמיעו קולות.
איזה חמישים אלף? הדס הניחה לאט את הקומקום. עדי? מה זה?
אמא… זה לא מה שאת חושבת… אני החזרתי כמעט להכול…
לא החזרת כלום, עדי, חתכה ליאת. הבאת לי אלפיים בשביל העיניים ונעלמת.
פשוט אספת מאיתנו קרוב למאתיים אלף שקל על סיפור מומצא. שמרנו עליך כי ריחמנו על אמא שלך.
אבל עכשיו אני מבינה שצריך היה לרחם דווקא עלינו.
עדי, תסתכלי לי בעיניים. לקחת כסף מהחברות שלי? המצאת סיפור כי היית צריכה כסף?
אמא, הייתי חייבת כסף בשביל המעבר! צרחה עדי. אף פעם לא עזרתם לי!
אבא לא נתן לי גרוש. הייתי חייבת להתחיל את החיים!
מה כבר קרה? להן יש כסף, זה לא היה להן חסר!
ליאת רצתה להקיא. ככה זה עובד
הכול ברור. הדס, מצטערת שהיית צריכה לשמוע את זה, אבל אי אפשר להמשיך לשתוק.
לא אתן יד לדבר כזה. היא רימתה אותנו!
הדס עמדה, נשענת על השולחן, הכתפיים שלה רעדו.
צאי אמרה בשלווה מוחלטת.
עדי חייכה בזלזול ונשענה אחורה, בטוחה שהאמא מדברת לחברה.
צאי מהדירה שלי! הדס פנתה לבת. תארזי את הדברים שלך עכשיו ותלכי לבעלך. שלא אראה אותך כאן.
עדי החווירה:
אמא, יש לי תינוקת! אסור לי להתעצבן!
אין לך אמא, עדי. הייתה לי בת אחת, ישרה. את גנבת.
גבי פדרמן… אלוהים, היא מתקשרת אליי כל יום, התעניינה, ולא אמרה כלום איך אני אמורה להמשיך להסתכל לה בעיניים? איך?
עדי חטפה את התיק, זרקה מגבת על הרצפה.
תחנקו עם הכסף שלכם! צעקה. זקנות מרושעות! לכו כולכן לעזאזל!
עדי ברחה לחדר השני, חטפה את העריסה ורצה מהדירה.
הדס צנחה לכיסא, הסתירה את הפנים בידיים. ליאת התביישה.
סליחה, הדס
לא, ליאת… את אל תתנצלי. עליי לבקש סליחה. על מה שגידלתי פה. אני באמת האמנתי שהיא עשתה הכול לבד, ו… איזה בושה…
ליאת ליטפה לה את הכתף, הדס התפרקה בבכי.
***
שבוע אחר כך, בעלה של עדי, חיוור ועצוב, עבר אחת אחת אצל כולן, ביקש סליחה בלי להרים עיניים, הבטיח שיחזיר את כל הכסף.
והאמת הוא באמת התחיל להחזיר: חמישים אלף לגבי פדרמן הדס שילמה בעצמה.
ליאת לא מרגישה אשמה. מי שמרמה כאלה ראויות שיתמודדו. לא?
