עוד שנה שלמה ביחד… בחודשים האחרונים ארקדי איוונוביץ’ לא יצא לבד לרחוב. הכל התחיל מאז אותו יום שיצא לקופת חולים, ושכח את שמו וכתובת ביתו. הלך לאיבוד, שוטט זמן רב בשכונה, עד שהבחין בבניין מוכר – מפעל השעונים שבו עבד כמעט חמישים שנה. הוא הביט במפעל, הכיר אותו, אך לא הצליח לזכור מי הוא עצמו, עד שפתאום מישהו טפח על כתפו מאחור: “ארקדי! דודי, התגעגעת? רק השבוע דיברנו עליך, איזה מדריך היית! לא זיהית אותי? יורי אקולוב! אתה זה שהפכת אותי לאדם!” משהו בראש של ארקדי איוונוביץ’ השתחרר, והוא נזכר בהכל, סוף סוף… יורי שמח, חיבק אותו: “נו, תיכנס אלינו, כולם ישמחו!” “פעם אחרת, יורי, אני עייף…” “יופי, יש לי רכב, אני אזכור את הכתובת, אקח אותך הביתה.” החזיר אותו הביתה, ונאטליה ליבובנה, מאז, כבר לא נתנה לבעלה לצאת לבד, אפילו כשהזיכרון חזר. הלכו רק יחד – לפארק, לרופא, לקניות. יום אחד, כשארקדי חלה, השתעלה חזק וחום גבוה, אשתו הלכה לבד לבית המרקחת ולסופר, למרות שגם לה לא היה טוב. קנתה תרופות ומצרכים, לא הרבה, אבל הרגישה חלשה ומשום מה התיק נעשה כבד מנשוא. עצרה, נשמה עמוק, התקדמה, שוב עצרה. הניחה את השקית על השלג הצח, וצנחה לאיטה על השביל המוביל הביתה. המחשבה האחרונה שלה הייתה – למה קניתי כל כך הרבה, אין לי יותר ראש של צעירה! מזל שנפגשה בשכנים, שיצאו מהבניין, ראו אותה בשלג, רצו להזעיק אמבולנס… נאטליה ליבובנה פונתה לבית החולים, והשכנים לקחו את השקית, דפקו אצלה בדלת. “כנראה ארקדי שלה בבית, אולי חולה, לא ראיתי אותו כמה ימים…” אמרה נינה מיכאלובנה, “כנראה ישן, הוא לא מרגיש טוב, הזיקנה לא שמחה, אבוא שוב…” ארקדי איוונוביץ’ שמע את הפעמון, רצה לקום, אבל נחלש ונפל כמעט מחום וחולשה… השיעול נרגע, הוא שקע בשינה משונה, בין חלום לערות. איפה נאטשה שלו, למה לא חוזרת? לפתע שמע צעדים קלים, וראה את נאטשה שלו, איזה מזל שחזרה. “ארקדי, תן לי יד, תחזיק בי, קום,” קראה אליו אשתו. הוא קם, נאחז ביד הקרירה שלה. “עכשיו תפתח את הדלת, מהר,” אמרה ברכות. “למה?” שאל מופתע, אבל פתח, ונכנסה השכנה, נינה מיכאלובנה, ויורי מהעבודה: “ארקדי, למה לא פתחת לנו, דפקנו וצילצלנו?” “נאטשה, איפה נאטשה, היא היתה כאן רק עכשיו?” שאל בחיוורון. “היא הרי בבית חולים, בטיפול נמרץ!” נדהמה נינה. “נראה לי שהוא הוזה,” הבין יורי, ותפס אותו לפני שיתעלף… קראו אמבולנס, והסתבר שזה היה עילפון מחום גבוה. אחרי שבועיים שוחררה נאטליה ליבובנה מבית החולים. יורי הסיע אותה ברכב לביתם, והוא והשכנה עזרו לארקדי איוונוביץ’ כל התקופה, והוא גם התחזק. הכי חשוב – הם עדיין ביחד. כשארקדי ואשתו שוב נשארו לבד, בלעו דמעות מהתרגשות. “טוב שיש אנשים טובים בעולם, ארקדי, נינה אישה טובה, זוכר איך הילדים שלה היו רצים אלינו אחרי בית הספר, נותנים להם אוכל, עוזרים בשיעורי בית, היא חוזרת מהעבודה ואוספת אותם.” “כן, לא כולם זוכרים טובה, אבל היא לא איבדה לב, וזה כל כך משמח…” הסכים ארקדי איוונוביץ’. “יורי היה בחור צעיר, אני הייתי לו מדריך, עזרתי לו לעמוד על הרגליים. רוב הצעירים שוכחים את הזקנים, אבל הוא לא זנח אותי.” “תוך כמה ימים ראש השנה, ארקדי, איזה מזל שאנחנו שוב ביחד,” התחבקה אליו נאטליה ליבובנה. “נאטשה, תגידי לי, איך הגעת אלי מבית החולים, וגרמת לי לפתוח את הדלת למושיעים שלנו? בלעדייך כמעט מתתי כאן..” העז סוף סוף לשאול. פחד שתחשוב שדעתו יצאה, אבל נאטליה ליבובנה הביטה בו בתמיהה: “אתה באמת זוכר את זה? אמרו לי שעברתי מוות קליני, ובזמן הזה, כאילו בחלום, הגעתי אליך? גם אני זוכרת, ראיתי את עצמי שוכבת בטיפול נמרץ, ואז יצאתי מהחולים ובאתי אליך…” “איזה נפלאות קורות לנו בזיקנה, אני הרי אוהב אותך כמו פעם, אפילו יותר,” אחז בידיה, ישבו זמן רב, התבוננו זה בזו. כאילו חששו שמשהו שוב יפריד ביניהם… בערב, ממש לפני ראש השנה, הגיע יורי, הביא מתנות – אשתו אפתה עוגות. ואז הגיעה השכנה נינה, שתו יחד תה עם עוגות, והלב התמלא חמימות. את ראש השנה חגגו נאטליה ליבובנה וארקדי איוונוביץ’ לבד. “אתה יודע, ביקשתי שאם נחגוג יחד השנה החדשה, השנה הזאת תהיה שלנו. ונחיה עוד,” אמרה נאטליה ליבובנה לבעלה. שניהם צחקו מהרעיון ששימח אותם כל כך. עוד שנה של חיים ביחד – איזה עושר, איזו שמחה.

Life Lessons

עוד שנה שלמה ביחד…
בשנה האחרונה ראובן בן-דוד כמעט ולא יצא לבד מהבית.
מאז אותו יום שבו הלך לקופת חולים, פתאום שכח איפה הוא גר ומה שמו.
הלך בכלל לכיוון הלא נכון, הסתובב שעות בשכונה, עד שעיניו קלטו בניין מוכר – היה זה מפעל השעונים שבו עבד כמעט חמישים שנה.
עמד מול הבניין, ידע שהוא מוכר לו, אבל לא הצליח להיזכר למה ואיך, עד שמישהו פתאום טפח לו על השכם מאחור.
“ראובן! דוד ראובן, מה שלומך? התגעגעת?” אמר לו בהתלהבות, “רק לפני כמה ימים דיברנו עליך, איזה ראש צוות היית, איזה מנטור! ראובן, לא מזהה אותי? זה אני, יוחאי פרידמן. אתה זה שעשה ממני בן אדם!”
פתאום משהו נדלק בראובן, הראש שוב התמלא במחשבות, הכול נזכר באותו רגע. ברוך ה’.
יוחאי חיבק אותו, שמח לפגוש את המדריך הוותיק,
“נזכרת בי, אה? זה כי הורדתי את השפם, לא מזהים אותי ככה. נו, ראובן, רוצה להיכנס אלינו? גברים ישמחו לראות אותך.”
“פעם אחרת, יוחאי, היום אני עייף,” הודה ראובן.
“יש לי רכב כאן, אני אקפיץ אותך הביתה, אני זוכר בדיוק לאן,” שמח יוחאי.
הביא אותו הביתה, ומאז אשתו עידית כבר לא נתנה לו לצאת לבד. עם הזיכרון כבר אין לו באמת בעיות, אבל היא בכל זאת הולכת איתו לכל מקום לפארק, לקופת חולים ולסופר.
יום אחד ראובן התקרר, חום, שיעול. ועידית, למרות שלא הרגישה טוב בעצמה, יצאה לבד לבית המרקחת ולסופר.
קנתה תרופות ואוכל, לא הרבה, אבל פתאום הרגישה חולשה משונה ונשימות קצרות. היה נדמה לה שהשקית עם הקניות שוקלת יותר ממה שאפשר לתאר. היא עצרה רגע להתאושש, ואז גררה את השקית הלאה, חזרה הביתה.
עוד כמה צעדים, שוב נעצרה, והניחה את השקית על השלג שירד לילה קודם… ואז פשוט צנחה ברוך על השביל הביתי.
המחשבה האחרונה שלה הייתה למה קניתי כל כך הרבה דברים, הראש כבר לא כמו פעם!
למזלה, השכנים מהבניין ראו אותה על השלג, מיהרו אליה והזמינו אמבולנס.
עידית פונתה לבית החולים, השכנים לקחו את השקית עם התרופות והקניות, ועלו לדירתה ודפקו בדלת.
“ראיתי את ראובן בבית, אולי התקרר, לא ראיתי אותו כמה ימים,” אמרה נינה בר-אילן, השכנה. “בטח ישן, עידית סיפרה שגם הוא לא תמיד מרגיש טוב, אוי, הזקנה, כנראה אגש אחר כך…”
ראובן שמע את הדפיקות, אבל השיעול לא נתן לו לנשום. ניסה לקום, אבל מהחולשה והחום כמעט נפל.
לבסוף השיעול שכך, והראש התנדנד לו בין שינה לערות. איפה עידית, למה היא מתעכבת כל כך?
שכב זמן ארוך, עד ששמע צעדים חרישיים. פתאום אשתו, עידית, ניגשה אליו, והוא שמח כל כך שהיא חזרה.
“ראובן, תן לי יד, תחזיק בי, קום, קום…” קראה אליו. אז קם, נשען על ידה הקפואה והחלשה.
“עכשיו תפתח את הדלת, מהר,” אמרה בשקט.
“למה?” השתומם ראובן, אבל פתח, הרי היא ביקשה, וברגע זה נכנסה נינה עם יוחאי, החבר הצעיר מהמפעל.
“ראובן, למה לא פתחת לנו? דפקנו, צלצלנו!”
“עידית, איפה עידית? היא הייתה פה לפני רגע!” שאל ראובן, שפתיו חיוורות, לא מבין למה נעלמה פתאום.
“היא בבית חולים, בטיפול נמרץ,” ענתה נינה בתדהמה.
“נראה לי שהוא הוזה,” העריך יוחאי, ותפס בזמן את ראובן רגע לפני שהתעלף…
נינה ויוחאי הזמינו לו אמבולנס הייתה זאת רק עילפון בגלל החום.
אחרי שבועיים עידית השתחררה מהאשפוז.
יוחאי הביא אותה ברכב הביתה יחד עם נינה שבינתיים טיפלה בראובן, וגם הוא השתפר והתחזק.
הכי חשוב הם שוב ביחד.
כשהם סוף סוף נשארו לבד בבית, כמעט לא יכלו להסתיר את הדמעות.
“טוב שיש אנשים טובים בעולם, ראובן. נינה כזאת אישה טובה, זוכר איך הילדים שלה היו באים אלינו אחרי בית הספר, אוכלים צהריים, עושים שיעורים, ואחר כך היא הייתה באה לקחת אותם?”
“נכון, לא כולם זוכרים טובה, אבל יש לה לב, וזה כל כך נעים,” הסכים ראובן.
“יוחאי גם, כשהיה צעיר, הייתי לו מנטור, עזרתי לו לעמוד על הרגליים. רוב הצעירים שוכחים את הזקנים, והוא דווקא לא שכח.”
“עוד כמה ימים ראש השנה, ראובן, איזה מזל שאנחנו שוב יחד,” התקרבה אליו עידית.
“תגידי, איך זה שפתאום הגעת אלי מבית החולים והכרחת אותי לפתוח את הדלת למצילים שלי? בלעדייך כמעט הלכתי לעולמי,” העז ראובן סוף סוף לשאול.
פחד שתחשוב שמשהו לא בסדר אצלו, אבל עידית הסתכלה עליו בהפתעה,
“באמת קרה משהו כזה? לי אמרו שהייתי במצב של מוות קליני, ובאותו זמן, כאילו, באתי אליך קצת רדומה… גם אני זוכרת את זה ראיתי את עצמי בטיפול נמרץ, אחר כך יצאתי מהבית החולים, והגעתי אליך…”
“איזה פלאים קורים לנו בזקנה, אני אוהב אותך כמו פעם, אולי אפילו יותר,” לקח את ידיה בידיו, וישבו שנים ארוכים כך, מסתכלים זה על זו, כמו פוחדים שמא משהו שוב יפריד ביניהם.
בערב לפני החג, יוחאי הביא להם עוגות שאשתו אפתה.
אחר כך נינה הגיעה, שתו ביחד תה עם עוגות, היה חמים וטוב בנשמה.
ראש השנה עידית וראובן חגגו בביתם, רק הם.
“אתה יודע, ביקשתי שאם נתחיל את השנה יחד, היא תישאר שלנו, וגם אנחנו עוד נחיה כאן,” אמרה לו עידית.
ושניהם צחקו מהרעיון המשמח הזה.
עוד שנה שלמה ביחד זה כל כך הרבה, וזה פשוט אושר.

Rate article
Add a comment

three × 4 =