״פעם הבאה שתקראי לארוחת הערב שלי ׳זבל׳ תאכלי ברחוב!״ אמרה מיה לחמותה.
מיה הסתכלה על השעון שש וחצי. איתן יחזור מהעבודה עוד חצי שעה, ורות כבר יושבת בסלון, מעלעלת בכתב עת ומדי פעם משליכה מבטים לא מרוצים לכיוון המטבח. דמדומי הסתיו ירדו על תל אביב, ובתוך הדירה נעשה קריר.
מיה הדליקה את הכיריים והניחה מחבת. הערב היא הכינה קציצות עוף עם אורז וסלט ירקות טרי לא משהו מיוחד, אבל מזין וטעים. אחרי חמש שנות נישואים, מיה למדה לבשל מהר ובטעם, במיוחד אחרי יום עבודה ארוך במכון היופי שבו עבדה.
״שוב משהו מטוגן,״ נשמע מהסלון. ״הכל מסריח בכל הדירה.״
מיה שתקה והפכה את הקציצות. רות עברה לגור איתם לפני חצי שנה, אחרי שמכרה את הדירה הקטנה שלה בבת ים. רשמית כדי לעזור עם המשכנתא, אבל בפועל, החמות לא הוסיפה אפילו שקל, ובמקום זה בזבזה את הכסף על חופשה במלון ופריטים חדשים לחדר שלה.
המפתח צפ’לח במנעול, ואיתן נכנס לחדר הכניסה. הוא עבד כמהנדס במפעל, חזר תמיד עייף אבל במצב רוח טוב.
״שלום, מותק,״ איתן נשק למיה בלחי. ״מה נשמע? מריח טעים.״
״הארוחה כמעט מוכנה,״ מיה חייכה אליו. ״לך למקלחת, אני ארגייב את השולחן.״
איתן הלך למקלחת, ורות הופיעה במטבח. החמות הייתה אישה גדולה, עם תספורת קצרה והרגל לומר מה שהיא חושבת בלי להתחשב ברגשות של אחרים.
״איתן צריך לאכול אוכל הגון, לא את השטויות האלה,״ רות הנידה בראשה, מביטה במחבת. ״בעלך עובד קשה, ואת מאכילה אותו בחתיכות חסרות טעם.״
מיה סידרה את הצלחות על השולחן. מפיות, סכו״ם, לחם. הכל כרגיל. אחרי חצי שנה יחד עם החמות, היו מספיק הערות כאלה כדי שהיא תלמד להתעלם מהן.
״אמא, מה את אומרת,״ איתן יצא מהמקלחת והתיישב לשולחן. ״מיה מבשלת מצוין.״
״אתה חושב ככה כי לא ידעת איך אמורה לבשל אישה אמיתית,״ רות התיישבה במקומה. ״החמות שלי, זכרונה לברכה, יכלה להאכיל עשרה אנשים במרק אחד. וזאת פה״
מיה הגישה את הקציצות עם האורז. איתן לקח מזלג וטעם.
״טעים מאוד, תודה.״
רות בחנה את המנה שלה בקפידה, חתכה חתיכה קטנה מהקציצה, לעסה והסתכלה בפנים מוטרדות.
״איזה זבל את מכינה!״
המילים נתלו באוויר. מיה קפאה עם קערת הסלט בידיים, מביטה בחמות. הגבות שלה נחרצו, העיניים הצטמצמו. רות המשיכה ללעוס, מתעלמת מתגובת הכלה.
איתן הניח את המזלג והביט בדאגה בין אשתו לאמו. הדירה הייתה כל כך שקטה שאפשר היה לשמוע את השעון מתקתק על הקיר.
מיה הניחה לאט את קערת הסלט על השולחן. קמה, אספה את הצלחת שלה ושל איתן, אפילו לא נגעה באוכל. לקחה אותן לכיור והניחה ליד הכיור. אחר כך חזרה לקערת הסלט והלחם.
״מיה, מה את עושה?״ איתן ניסה לעצור אותה. ״אני עוד לא אכלתי.״
״תאכל מחר,״ מיה המשיכה לפנות את השולחן. ״המטבח סגור עכשיו.״
רות הרימה גבה וחייכה:
״נו, מה זה הגן ילדים הזה! לעשות דרמה בגלל מילה אחת.״
מיה פנתה אל החמות. הקול שלה היה רגוע, אבל עם נחישות מברזל:
״פעם הבאה שתקראי לארוחה שלי ׳זבל׳ תאכלי ברחוב.״
״די כבר,״ רות הניפה יד. ״מה את מתנהגת כמו ילדה?״
מיה לא ענתה עוד. שטפה את הכלים בשתיקה, ניגבה את הידיים במגבת והלכה לחדר השינה. איתן נשאר יושב ליד שולחן ריק, ורות סיימה לשתות תה והמשיכה למלמל משהו על הנוער המפונק של היום.
בחדר השינה, מיה התיישבה על המיטה והביטה החוצה. בחוץ דלקו פנסים, וירד גשם סתווי דק. לפני חמש שנים, כשהתחתנה עם איתן, מיה דמיינה חיים אחרים לגמרי. אז רות נראתה כמו חמות רגילה קצת בוטה, אבל לא מרושעת. איתן היה תמיד מתחשב ואוהב, והיא חשבה שבמשך הזמן היחסים עם אמו ישתפרו.
אבל חצי שנה של חיים משותפים הראו את הפנים האמיתיות של רות. הביקורת הפכה יומיומית. מיה מבשלת גרוע, מנקה לא נכון, מתלבשת בחוצפה, עובדת במקום הלא נכון. איתן ניסה להחליק את הקונפליקטים, אבל תמיד צידד באמוא כשהעניינים התחממו.
״מיה,״ איתן הציץ לחדר השינה. ״אל תיעלבי מאמא. את יודעת איך היא ישירה. אבל טובה בלב.״
״טובה?״ מיה פנתה אליו. ״איתן, אמא שלך לא אמרה מילה טובה בחצי שנה. אף פעם לא שיבחה, לא הודתה. רק ביקורת והעלבות.״
״היא רגילה להגיד את האמת בפרשׂה. לא כולם יודעים להעריך את זה.״
״לקרוא לאוכל שלי ׳זבל׳ זו אמת בפרשׂה?״
איתן התיישב לידה על המיטה:
״תקשיבי, אולי תנסי לבשל משהו אחר? אמא אוהבת אוכל מסורתי מרק עוף, תפוחי אדמה עם בשר״
מיה הביטה בו בעיניים רציניות. הוא באמת לא הבין מה הבעיה. בשבילו, אמו הייתה סמכות שאי אפשר לערער עליה, ואשתו מישהי שצריכה להתאים את עצמה למסורות המשפחתיות.
״אני מבשלת מה שאני יודעת ומה שמתאים לנו. אם זה לא טוב לאמא שלך שהיא תבשל בעצמה.״
״אמא כבר לא צעירה, קשה לה״
״איתן,״ מיה קמה מהמיטה. ״לאמא שלך יש חמישים ושמונה. היא בריאה,
