נזכר אני בימים ההם, שנראה כאילו עברו בהם עידנים… אמא רבקה התקשתה לפתוח את שער הברזל הישן, התיישבה על הספסל הקטן בכניסה לבית האבן המיושן שלה בשכונה בפאתי ירושלים. המנעול החלוד סירב להיכנע, והדלת חרקה, מוחה על היעדרה הארוך מאהילה. רק שלושה חודשים נעדרה, אבל הזמן כאילו עצרקורי עכביש אפפו את הפינות, כיסא העץ הישן גנח תחת משקלה, והרוח מילאה את החדר בקולות עבר רחוק. הבית כמו טרח לנזוף בה: “היכן היית, בעלת הבית? מי ישמור עלינו ואיך נעבור את החורף הזה?”
“עוד רגע, עוד רגע, יקירי…” לחשה אמא רבקה לחלל הקר, “אבוא, אשב, אנוח רגע… מיד אדליק את התנור ונחמם את הלב!”
רק שנה עברה מאז שעדיין נעה במהירות ובקלילות בין קירות הבית: קירות מסוידים זה עתה, רצפה מצוחצחת, בור מים מלא עד גדותיו. גווה הרכון מול הכנסת ספרי התורה ובין התנור לסירים, לעיתים יצאה לחצר הקטנה וגינת התבליניםשקדים פורחים, רימון, גפן ושקדייהall פרי עמל כפיה. והיא והבית יחדיו שמחו: הרצפות חרקו מתחת לצעדיה, הדלתות נפתחו בידיה העדינות, והתנור הפיץ ניחוח עוגות גבינה.
בעלה הלך לעולמו מזמן, ושלושה ילדים גידלה בעצמה. אחדאלון, מפקד בצבא, גר במרכז; השנידוד, קצין ימי בנמל חיפה, שניהם רחוקים ממנה. רק הבת הצעירה, הדר, נשארה בירושלים, עובדת כראש צוות בחקלאותושוקעת ימים שלמים בשקדים, עסוקה מהשכם עד ליל. לפגוש את אמא? אולי בשבת, אז נכנסת עם תבנית הבורקס, מתיישבת לשוחחושוב נעלמת לשבוע.
הנחמהסבתא רבקה מצאה בנכדה, יעלי, שגדלה ממש בין קירות הבית הישן. איזו נערה הייתה! עיניים אפורות ומאירות, שיער בלונדיני עבות ומלא תלתלים עד המותניים, וכשכרכה אותו לזנב סוס, כל בחור מהשכונה “הלך לאיבוד” ומשום מה לא הצליח להביט לה בעיניים. עמידה מלכותית לה, גזרה הדורה, כאילו נולדה לה מהולנד, לא מירושלים.
רבקה עצמה נחשבה נאה בצעירותה, אבל אם משווים תצלום ישן שלה עם יעליזו רועה וזו נסיכה… ולחכמה לא נופלת. סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית. חזרה לשכונה, עבדה כמנהלת שיווק של משקי חקלאות, ונישאה לדניאל, וטרינר מוכשר, והעיריה העניקה להם בית חדש ודירתם רחבת ידיים, עם חצר ענקית ופוטנציאל לבוסתן של ממש.
אלא מה? סביב בית הסבתאגן פורח, וכל הפרחים מלבלבים; אצל יעלי עדיין לא הספיק דבר לגדולשלושה שיחים בודדים, ולא יותר. וגם לידיה עדינות של יעלי, שבילדותה גוננה עליה סבתה מכל מאמץ, בין שתיהן הייתה מעין עכבה בלגדל דברים. ואז נולד הילד, איתי. עסוקים היו מדיושאין פנאי לשתול או לעדור.
יעלי התחננה: “סבתא, עזבי את הבית הישן שלך, בואי אלינו. יש חדרים גדולים, מים זורמים, מיזוג אווירכבר לא צריך להתקין תנור בחורף”. רבקה מלאו לה שמונים, ובריאותה התרופפה, הרגליים שבעו מטלטלות, ורק אז התרצתה, ונענתה להזמנה.
חודשים אחדים גרה בבית יעלי, עד ששמעהיום אחד, בין בישולי החמין לשיחות הנכדה: “סבתא, את הרי כל החיים מתרוצצת, עובדת, אי אפשר לראות אותך רק יושבת! אני כל כך רוצה חצר, דשא, גינת ירק… ציפיתי שתעזרי לנו, אבל את ממאנת לקום!” ורבקה מיהרה להתנצל: “ילדתי, איני יכולה, כבר איני צעירה…”
ולא עברו ימים רבים, והחזירה אותה נכדתה הביתה, לירושלים. לבה של סבתא רבקה נכמר: כבר רצתה לעזור אך הבינה שלא עלה בידה; נכנעה לעייפות. ההליכה אל השולחן נהפכה לעניין של שעה, והליכה לבית הכנסתלמשימה שאין לה קצה.
הרב צבי, רב הקהילה, הגיע בעצמו לביתה של רבקה. כל השנים הייתה עמוד התווך של בית הכנסתניקיון, קישוט, שימור ספרי התורה והעזרה לענייה העיר. הרב הבחין מיד: כבר קר בבית, התנור בקושי פעיל, רבקה יושבת וכותבת מכתבים בכל חודש לבניה. ניכר שהתאמץ להתיידד עימההביא כיכר לחם, עוגיות ועוגת בורקס חמהברכת שלום מאשתו, נעמה.
הסיר את מעילו וערם עצי זית, הדליק את התנור, הביא מים, הניח קומקום ענק על הלהבה, עד שהתמלא הבית חום וריח טוב. ביקשה ממנו: “רב צבי, כתוב לי את הכתובות על המעטפותאצלי הכתב כבר לא קריא…” והוא ישב לידה, כתב במקומה את הכתובות, והביט בן רגע במכתבים, נמשך מבטו לשורות רועדות בכתב גדול: “כאן אצל סבתא שלכם הכול טוב, ברוך ה’. אל תדאגו, מאומה איני חסרה”. אבל הדיו במכתב הייתה מהולה בדמעות מלוחות.
השכנה, חנה, החליטה לקחת חסות על רבקה, והרב צבי דאג להביא לה קידוש והוצאת שבת, בייחוד כשהיה צורך. ואפילו בעלה של חנה, אליהוימאי לשעברהיה מביא אותה על הטוסטוס לבית הכנסת. לאט-לאט הורגשה שמחה מחודשת.
אבל יעלי לא באה לבקר, ואז, כעבור שנים, חלתה קשות. כבר שנים סבלה מכאבי בטן, חשבה שזה רק חולשה. התבררסרטן ריאות. בתוך שישה חודשים נעלמה, כאבנו כולנו. בעלה הפך לאדם שבורהיה מבלה שעות על קברה בהר המנוחות, שותה, ישן, מתעורר ושוב נודד אחר יין. הילד, איתי בן הארבע, נותר לבדו, בוכה, רעב ומוזנח.
לקחה אותה הבת הדר, אך לא הצליחה באמת להקדיש לו זמןמלאכתה נתבעה בשדות, ובסוף נעשתה הדרך קצרה ומרה: איתי צריך ללכת לפנימייה במבשרת.
זה היה מוסד מכובדמנהל מסור, שלוש ארוחות חמות, והיו שיחררו הביתה לשבתות. אך זה לא בית, ולא הלב של סבתא. הדר לא הייתה לה ברירההייתה צריכה להחזיק עוד כמה שנים בעבודה, ופנסיה עדיין לא נראתה באופק.
ואז, יום אחד, הגיעו רבקה ואליהו, השכן, ברכב הסובארו הישן לבית הדר. רבקה אמרה קצרות: “אני אקח את איתי אלי”.
“אמאל’ה, כבר קשה לך ללכת! איך תטפלי בילד קטן? הוא צריך אוכל ובגדים…”
“כל עוד אני חיה, איתי לא ילך לפנימייה”, ענתה בנחישות.
הדר שתקה. אליהו שלח אותם הביתה, אסף את רבקה ואת איתי אל דירת האבן הקטנה שלה. בשכונה היו שתהו: “על סף גיל תשעים, מביאה ילד קטן? מי יטפל במי…?” אך רבקה לא הקשיבה.
אחרי תפילת שחרית בשבת נקלע הרב צבי לביתה עם דאגה בלבהאם ימצא את איתי הזנוח רעב ומוזנח? אך הבית היה חמים ונעים, והריחו עוגות טריות באוויר. איתי ישב על הספה, מאזין לאגדות שבוקעות מהפונוגרף הישן, נקי ומסודר. רבקה עצמה, כאילו כל כאבה פג, התרוצצה במטבח, לשה גבינה, בוחשת ביצים, מכינה עוגות גבינה חמות, ורגליה נעות שוב בזריזות כביום שנפלה לראשונה מהן כוח.
“אה, כבוד הרב,” קריאה רבקה, “מצאתי כוח לעשות עוגות גבינה! תחכה רגעאשתך, נעמה, ובנך הקטן יקבלו עוגה חמה…” חזר הרב לביתו נרגש, סיפר לאשתו על החסד והכוח שחזר אל רבקה.
נעמה ישבה, הוציאה מחברת כחולה עבה מארון הספרים, ודפדפה עד שמצאה: “סבתא אסתר האריכה ימים, חיה את כל חלומותיה ותקוותיה, ובסוף, כשהקדיש הכבד כבר נגע בדלת, נכדתה ההרה חזרה הביתה מבית החולים, בתינוק בידיה. סבתא כבר שכב על ערש דווי, אך הבכי של התינוק הקטןקול חיים מתחדשעשה קסם. אסתר קמה, לקחה את הילדה לחיקהוהמוות נעלם מן הבית לעוד עשר שנים. ‘עוד יש לי בבית מה לעשות’, אמרה, ונשארה כדי לגדול עוד דור.”
נעמה חייכה: “סבתא שלי, אסתר, אהבה אותי כל כך, ופשוט לא יכלה להרשות לעצמה למות. אמרה, ‘עוד יש לי בבית מה לעשות’, ונשארה לעזור לי ולכולם, עוד עשר שנים טובות.”
הרב צחק, והתמלאה הבית שמחה מחודשת.
