עוד לא סיימנו כאן את העניינים בבית… סבתא וליה בקושי פותחת את השער, בגרירת רגליים מגיעה לדלת, מתמודדת עם המנעול החלוד, נכנסת לביתה הישן והקר, ומתיישבת ליד התנור הדומם. ריח של בית נטוש באוויר. שלושה חודשים לא הייתה פה, מספיק זמן לתקרות להתמלא קורי עכביש, לכיסא הישן לחרוק בעצבות, לרוח ליילל בארובה – הבית פוגש אותה בכעס: איפה היית, גברת? על מי השארת אותי? איך נעבור את החורף? – רגע, רגע, בית שלי, תן לי לנוח קמצוץ… עוד מעט אדליק את התנור, נתחמם יחד… רק שנה חלפה מאז שסבתא וליה הייתה מתרוצצת נמרצת בבית: מסיידת, צובעת, מביאה מים, משתחווה לאיקונות, מטפלת בתנור, כורעת בגינה – מספיקה לשתול, לעשב, להשקות. הבית שמח איתה, הקרש חורק בשקט תחת רגליה הקלות, דלתות וחלונות נפתחים למגעה העדין, התנור הישן אופה פשטידות שמנמנות. טוב להם יחד – לווליה ולבית הישן שלה. את בעלה קברה מוקדם. שלושה ילדים גידלה, נתנה חינוך, הביאה “אל העולם הגדול”. שני הבנים שלה – אחד קפטן בצי הסוחר, השני קצין בצה”ל, שניהם רחוקים, מבקרים אותה לעיתים רחוקות. רק הבת הקטנה, תמרה, נשארה במושב – אגרונומית ראשית, עסוקה עד מעל הראש, קופצת ביום ראשון לאמא – פשטידות, נשיקה – ושוב שבוע שלא מתראות. הנחמה – הנכדה סבטלנה. אפשר לומר שגדלה ממש אצל סבתא. ואיזו בחורה נהייתה! יפהפיה, עיניים אפורות גדולות, שיער בלונדיני כמו שיבולים, גולש, מתולתל, כבד ומבריק. תאסוף לקוקו – והכתפיים מתכסות בתלתלים – הבחורים במושב נשארים פעורי פה. איזו יציבה! מאיפה לי בת מושב כזאת מלכות? סבתא וליה בעצמה הייתה יפה בנעוריה, אבל אפילו בהשוואה לתמונות ישנות, היא נראית בהן פשטידנית ליד נכדתה המלכה… חכמה במיוחד. סיימה לימודים באוניברסיטה לעבודה חקלאית, חזרה למושב לעבוד כלכלנית. התחתנה עם וטרינר – קיבלו בתכניות דיור זוג צעיר בית חדש. ואיזה בית! בנוי אבן מסיבי, מרווח – ממש וילה במונחים של אז. רק שכאן, אצל הסבתא, הכל פורח בגינה מסביב, ואצל הנכדה – כלום עדיין לא הספיק לגדול; שלוש דגניות. ולא שסבטלנה תורגלה לעבודת אדמה – למרות שהייתה בת מושב, תמיד נשמרה על ידי סבתא מרוח ואבק. ואז נולד ואסיק הקטן, ולסבתא כבר באמת לא היה זמן לגינה. סבטה התחילה לשכנע את סבתא לבוא לגור אצלה – בית גדול, לא צריך לחמם תנור… סבתא וליה כבר לא הרגישה טוב, הגיעה לגיל שמונים, פתאום הרגליים שהביאו אותה כל החיים הפסיקו לשאת אותה. נכנעה לבקשות של סבטלנה. גרה אצל הנכדה חודשיים. ואז שמעה: – סבתא, אני כל כך אוהבת אותך – את יודעת את זה! אבל רק מה, למה את לא עוזרת לי!? הרי כל החיים התרוצצת! ועכשיו – תראי אותך, יושבת… רציתי חצר חיה, ציפיתי לעזרה שלך… – אני לא יכולה, יקירתי, הרגליים כבר לא סוחבות… אני כבר זקנה… – חה… ברגע שבאת אלי – מיד נהיית זקנה… בסוף, סבתא וליה חזרה לביתה, מאוכזבת מכך שלא יכלה לעזור, ושקעה במיטה. הרגליים בקושי נגררות, להגיע מהמטה לשולחן זה מסע, לבית הכנסת – לא ייתכן. הרב ברוך בא לבקרה, רואה: סבתא וליה כותבת את מכתביה החודשיים לבנים. קר בבית, הסוודר שלה דהוי, המטפחת כבר לא מה שהייתה פעם, מגפיים בלויים – זו היא, שתמיד יש סדר בבית! האב ברוך אנח: צריך לסדר לה עזרה. אולי חנה? גרה קרוב, צעירה בהרבה. הביא איתו אוכל מחמותו, לקח דלי עצים, הדליק תנור, הביא מים, שם תה על הכיריים. – בני היקר! אופס, סליחה – כבוד הרב! תעזור לי לכתוב כתובות על המעטפות – עם הכתב שלי זה לא יגיע… הרב ברוך מילא את הכתובות, רפרף במבטו על הדפים בסגנון ילדותי: “אני חיה מצוין, בני היקר. הכל בסדר, ברוך השם!” הדפים, דווקא, מלאים כתמים – כנראה דמעות. חנה התנדבה לטפל בה, הרב דאג לה כשיכול, חנה ובעלה פטר מאירים קצת את השבת ומשיאים אותה לתפילה. החיים חוזרים לאיטם. הנכדה לא נראתה, ואז – חלתה קשה. כבר מזמן היו לה בעיות בבטן, ייחסה את הכל לכאבים האלו. ואז התברר – סרטן ריאות. איש לא ידע למה. חצי שנה – והיא נעלמה. הבעל הפך לאיש שקן לו בבית העלמין, בקבוק בכל יד. הילד ואסיק נשאר עזוב, מלוכלך, מורעב. תמרה לקחה אותו, אבל בעבודה אין לה זמן. הילד עומד כבר לפני פנימיה. הפנימיה דווקא טובה, יש חינוך והכל, אבל לתמרה אין ברירה. ואז, סבתא וליה מופיעה אצל תמרה, יושבת בעגלת “אופנוע רוסי”, נהג דגול פטר – שכנה תימני בחולצה מפוספסת. סבתא אומרת: – אני לוקחת אלי את ואסיק. – אמא, את בקושי הולכת! איך תסתדרי? – כל עוד אני חיה – הוא לא ילך לפנימיה. תמרה שתקה, ארזה בגדים, שלחה את הילד עם הסבתא. פטר לקח אותם, שכנים מלחששים: “זו סבתא טובה, אבל כנראה השתגעה – בעצמה זקוקה לטיפול, ולוקחת לה ילד לטיפול…” הרב ברוך דואג – אולי ייאלץ לקחת ממנו את הילד? בבית מוצא חם, סבתא עפה לה, אפייה, בישול, הילד שמח. – רב יקר! אני פה על פשטידות… חכה קצת, יש מטעמים – גם לאשתך ולקוזי… הרב חוזר נרגש, מספר לאשתו. היא פותחת יומן ישן של משפחתה: “סבתא גדולה וֶרָה נגמרו כוחותיה, הכל חלף וחולף, הייתה בטוחה שסופה קרב. בערב סוער של פברואר התפללה מול האיקונה. ‘תקראו לרב – הזמן שלי בא’. ואז – רעש דלת, בכי תינוק. הנכדה חזרה מבית חולים, עם תינוקת. בית מלא חיים. וֶרָה מתעוררת, יורדת מהמיטה, שמה נעליים. בבואם הביתה, מוצאים אותה לא רק חיה – אלא מלאה שמחת חיים, מחבקת תינוק. לא הלכה לעולם, נשארה עוד עשר שנים לגדל אותי, הנינה שלה. ואמרה: ‘עוד לא מתים – יש עוד עניינים בבית!’” והרב חייך לאשתו בחזרה.

Life Lessons

נזכר אני בימים ההם, שנראה כאילו עברו בהם עידנים… אמא רבקה התקשתה לפתוח את שער הברזל הישן, התיישבה על הספסל הקטן בכניסה לבית האבן המיושן שלה בשכונה בפאתי ירושלים. המנעול החלוד סירב להיכנע, והדלת חרקה, מוחה על היעדרה הארוך מאהילה. רק שלושה חודשים נעדרה, אבל הזמן כאילו עצרקורי עכביש אפפו את הפינות, כיסא העץ הישן גנח תחת משקלה, והרוח מילאה את החדר בקולות עבר רחוק. הבית כמו טרח לנזוף בה: “היכן היית, בעלת הבית? מי ישמור עלינו ואיך נעבור את החורף הזה?”

“עוד רגע, עוד רגע, יקירי…” לחשה אמא רבקה לחלל הקר, “אבוא, אשב, אנוח רגע… מיד אדליק את התנור ונחמם את הלב!”

רק שנה עברה מאז שעדיין נעה במהירות ובקלילות בין קירות הבית: קירות מסוידים זה עתה, רצפה מצוחצחת, בור מים מלא עד גדותיו. גווה הרכון מול הכנסת ספרי התורה ובין התנור לסירים, לעיתים יצאה לחצר הקטנה וגינת התבליניםשקדים פורחים, רימון, גפן ושקדייהall פרי עמל כפיה. והיא והבית יחדיו שמחו: הרצפות חרקו מתחת לצעדיה, הדלתות נפתחו בידיה העדינות, והתנור הפיץ ניחוח עוגות גבינה.

בעלה הלך לעולמו מזמן, ושלושה ילדים גידלה בעצמה. אחדאלון, מפקד בצבא, גר במרכז; השנידוד, קצין ימי בנמל חיפה, שניהם רחוקים ממנה. רק הבת הצעירה, הדר, נשארה בירושלים, עובדת כראש צוות בחקלאותושוקעת ימים שלמים בשקדים, עסוקה מהשכם עד ליל. לפגוש את אמא? אולי בשבת, אז נכנסת עם תבנית הבורקס, מתיישבת לשוחחושוב נעלמת לשבוע.

הנחמהסבתא רבקה מצאה בנכדה, יעלי, שגדלה ממש בין קירות הבית הישן. איזו נערה הייתה! עיניים אפורות ומאירות, שיער בלונדיני עבות ומלא תלתלים עד המותניים, וכשכרכה אותו לזנב סוס, כל בחור מהשכונה “הלך לאיבוד” ומשום מה לא הצליח להביט לה בעיניים. עמידה מלכותית לה, גזרה הדורה, כאילו נולדה לה מהולנד, לא מירושלים.

רבקה עצמה נחשבה נאה בצעירותה, אבל אם משווים תצלום ישן שלה עם יעליזו רועה וזו נסיכה… ולחכמה לא נופלת. סיימה לימודי כלכלה באוניברסיטה העברית. חזרה לשכונה, עבדה כמנהלת שיווק של משקי חקלאות, ונישאה לדניאל, וטרינר מוכשר, והעיריה העניקה להם בית חדש ודירתם רחבת ידיים, עם חצר ענקית ופוטנציאל לבוסתן של ממש.

אלא מה? סביב בית הסבתאגן פורח, וכל הפרחים מלבלבים; אצל יעלי עדיין לא הספיק דבר לגדולשלושה שיחים בודדים, ולא יותר. וגם לידיה עדינות של יעלי, שבילדותה גוננה עליה סבתה מכל מאמץ, בין שתיהן הייתה מעין עכבה בלגדל דברים. ואז נולד הילד, איתי. עסוקים היו מדיושאין פנאי לשתול או לעדור.

יעלי התחננה: “סבתא, עזבי את הבית הישן שלך, בואי אלינו. יש חדרים גדולים, מים זורמים, מיזוג אווירכבר לא צריך להתקין תנור בחורף”. רבקה מלאו לה שמונים, ובריאותה התרופפה, הרגליים שבעו מטלטלות, ורק אז התרצתה, ונענתה להזמנה.

חודשים אחדים גרה בבית יעלי, עד ששמעהיום אחד, בין בישולי החמין לשיחות הנכדה: “סבתא, את הרי כל החיים מתרוצצת, עובדת, אי אפשר לראות אותך רק יושבת! אני כל כך רוצה חצר, דשא, גינת ירק… ציפיתי שתעזרי לנו, אבל את ממאנת לקום!” ורבקה מיהרה להתנצל: “ילדתי, איני יכולה, כבר איני צעירה…”

ולא עברו ימים רבים, והחזירה אותה נכדתה הביתה, לירושלים. לבה של סבתא רבקה נכמר: כבר רצתה לעזור אך הבינה שלא עלה בידה; נכנעה לעייפות. ההליכה אל השולחן נהפכה לעניין של שעה, והליכה לבית הכנסתלמשימה שאין לה קצה.

הרב צבי, רב הקהילה, הגיע בעצמו לביתה של רבקה. כל השנים הייתה עמוד התווך של בית הכנסתניקיון, קישוט, שימור ספרי התורה והעזרה לענייה העיר. הרב הבחין מיד: כבר קר בבית, התנור בקושי פעיל, רבקה יושבת וכותבת מכתבים בכל חודש לבניה. ניכר שהתאמץ להתיידד עימההביא כיכר לחם, עוגיות ועוגת בורקס חמהברכת שלום מאשתו, נעמה.

הסיר את מעילו וערם עצי זית, הדליק את התנור, הביא מים, הניח קומקום ענק על הלהבה, עד שהתמלא הבית חום וריח טוב. ביקשה ממנו: “רב צבי, כתוב לי את הכתובות על המעטפותאצלי הכתב כבר לא קריא…” והוא ישב לידה, כתב במקומה את הכתובות, והביט בן רגע במכתבים, נמשך מבטו לשורות רועדות בכתב גדול: “כאן אצל סבתא שלכם הכול טוב, ברוך ה’. אל תדאגו, מאומה איני חסרה”. אבל הדיו במכתב הייתה מהולה בדמעות מלוחות.

השכנה, חנה, החליטה לקחת חסות על רבקה, והרב צבי דאג להביא לה קידוש והוצאת שבת, בייחוד כשהיה צורך. ואפילו בעלה של חנה, אליהוימאי לשעברהיה מביא אותה על הטוסטוס לבית הכנסת. לאט-לאט הורגשה שמחה מחודשת.

אבל יעלי לא באה לבקר, ואז, כעבור שנים, חלתה קשות. כבר שנים סבלה מכאבי בטן, חשבה שזה רק חולשה. התבררסרטן ריאות. בתוך שישה חודשים נעלמה, כאבנו כולנו. בעלה הפך לאדם שבורהיה מבלה שעות על קברה בהר המנוחות, שותה, ישן, מתעורר ושוב נודד אחר יין. הילד, איתי בן הארבע, נותר לבדו, בוכה, רעב ומוזנח.

לקחה אותה הבת הדר, אך לא הצליחה באמת להקדיש לו זמןמלאכתה נתבעה בשדות, ובסוף נעשתה הדרך קצרה ומרה: איתי צריך ללכת לפנימייה במבשרת.

זה היה מוסד מכובדמנהל מסור, שלוש ארוחות חמות, והיו שיחררו הביתה לשבתות. אך זה לא בית, ולא הלב של סבתא. הדר לא הייתה לה ברירההייתה צריכה להחזיק עוד כמה שנים בעבודה, ופנסיה עדיין לא נראתה באופק.

ואז, יום אחד, הגיעו רבקה ואליהו, השכן, ברכב הסובארו הישן לבית הדר. רבקה אמרה קצרות: “אני אקח את איתי אלי”.

“אמאל’ה, כבר קשה לך ללכת! איך תטפלי בילד קטן? הוא צריך אוכל ובגדים…”

“כל עוד אני חיה, איתי לא ילך לפנימייה”, ענתה בנחישות.

הדר שתקה. אליהו שלח אותם הביתה, אסף את רבקה ואת איתי אל דירת האבן הקטנה שלה. בשכונה היו שתהו: “על סף גיל תשעים, מביאה ילד קטן? מי יטפל במי…?” אך רבקה לא הקשיבה.

אחרי תפילת שחרית בשבת נקלע הרב צבי לביתה עם דאגה בלבהאם ימצא את איתי הזנוח רעב ומוזנח? אך הבית היה חמים ונעים, והריחו עוגות טריות באוויר. איתי ישב על הספה, מאזין לאגדות שבוקעות מהפונוגרף הישן, נקי ומסודר. רבקה עצמה, כאילו כל כאבה פג, התרוצצה במטבח, לשה גבינה, בוחשת ביצים, מכינה עוגות גבינה חמות, ורגליה נעות שוב בזריזות כביום שנפלה לראשונה מהן כוח.

“אה, כבוד הרב,” קריאה רבקה, “מצאתי כוח לעשות עוגות גבינה! תחכה רגעאשתך, נעמה, ובנך הקטן יקבלו עוגה חמה…” חזר הרב לביתו נרגש, סיפר לאשתו על החסד והכוח שחזר אל רבקה.

נעמה ישבה, הוציאה מחברת כחולה עבה מארון הספרים, ודפדפה עד שמצאה: “סבתא אסתר האריכה ימים, חיה את כל חלומותיה ותקוותיה, ובסוף, כשהקדיש הכבד כבר נגע בדלת, נכדתה ההרה חזרה הביתה מבית החולים, בתינוק בידיה. סבתא כבר שכב על ערש דווי, אך הבכי של התינוק הקטןקול חיים מתחדשעשה קסם. אסתר קמה, לקחה את הילדה לחיקהוהמוות נעלם מן הבית לעוד עשר שנים. ‘עוד יש לי בבית מה לעשות’, אמרה, ונשארה כדי לגדול עוד דור.”

נעמה חייכה: “סבתא שלי, אסתר, אהבה אותי כל כך, ופשוט לא יכלה להרשות לעצמה למות. אמרה, ‘עוד יש לי בבית מה לעשות’, ונשארה לעזור לי ולכולם, עוד עשר שנים טובות.”

הרב צחק, והתמלאה הבית שמחה מחודשת.

Rate article
Add a comment

eight − 7 =