יש לנו עוד כמה עניינים בבית…
סבתא רבקה בקושי פתחה את השער, גררה רגליים בכבדות עד הדלת, נאבקה דקות ארוכות עם מנעול ישן ואכול חלודה, ונכנסה אל ביתה הקריר שלא ראה חימום מהסתיו. התיישבה על כיסא ליד תנור ברזל שתיקתו צורמת בחדר.
בבית עמד ניחוח של “לא גרו פה הרבה זמן”.
שלושה חודשים הייתה סבתא רבקה אצל הבת בעיר, וכבר הספיקו התקרות להיטכס בקורי עכביש, הכיסא העתיק לפצפץ בלחשי תלונה, והרוח לשרוק דרך הארובה. הבית כמו חיכה לה בחשדנות: איפה נעלמת? עם מי השארת אותי?! ככה מתנהגים לחברים טובים?!
“חכה, חכה, מתוק שלי,” מלמלה סבתא, “קודם אנוח קצת… תיכף אני מדליקה אותך, נתחמם ביחד…”
עוד שנה קודם הייתה סבתא רבקה כולה עשייה מסיידת קירות, פורחת עציצים, ממלאה כד מים מהבאר. גופה הקטן והזריז התכופף בהדרת כבוד מול מזוזה, ניצב עיקש מול הגז, וזינק מבעד לחצר, מספיק לעקור עשבים, להשקות, לנטוע.
וגם הבית פרגן ותופף בעליצות עם כל צעד של סבתא, הדלתות נפתחו אליה כאל מלכה, התנור פלט ריחות בורקסים וחלות כן, היה שם טוב לשניהם, לרבקה הזקנה וביתה.
את בעלה קברה צעירה יחסית. שלושה ילדים גידלה, כולם שלחו ידם בלימודים. בן אחד קפטן בצי סוחר, השני קצין בצה”ל, שניהם פזורים אי-שם על מפת ישראל והעולם ומגיעים לבקר לעיתים רחוקות מאוד.
רק הבת הצעירה, נעמה, נשארה ביישוב אגרונומית הראשית, עסוקה מהבוקר עד הלילה, קופצת לסבתא רק בשבת לטעום חלה ואז שוב נעלמת לעוד שבוע רווי קטיף והשקיה.
הנחת הנכדה מירה’לה. בעצם אצל סבתא גדלה.
ואיזו יצאה! יפיפייה! עיניים אפורות כירושלים בשקיעה, שיער חיטה עד המותניים, תלתלים בוהקים ממש מאירה את כל הרחוב.
קושרת את השיער, והבחורים ביישוב נשארים פעורי פה כמו דגים על החוף. גוף חטוב, קומת נסיכה. מאיפה קיבלה כפרייה כזו אלגנטיות?
גם חכמה: סיימה תואר בכלכלה חקלאית באוניברסיטה העברית וחזרה למושב לעבוד בוועד. נישאה לווטרינר חביב, וקיבלה לפי תוכנית זוגות צעירים דירה חדשה מהקיבוץ.
והבית? בית לתפארת! בנוי אבן, גינה מסודרת לפחות במחשבה: המציאות, שלושה צמחים אנמיים. למירה’לה אין ידיים לגינה, גם זו יודעת כולם לומר; עדיין חששה מצל לערוגה ומהרוח. וסבתא שמרה עליה מכל עבודה כבדה, מכסה אותה בפוך כמו עוף בתנור.
נו, ועוד נולד נכד דודיק. עכשיו מירה’לה לא רואה את הגינה ממטר. רצה אחרי הבן, מתרוצצת בין סירים למרפאה.
ואז התחילה מירה’לה להזמין: “סבתא, בואי אלינו, בית גדול, ממוזג. לא תצטרכי להבעיר תנור.”
וסבתא רבקה שהגיעה לגבורות בת 80 כבר והרגליים, שאי פעם רקדו, הפכו קשות. לבסוף נעתרה ושאלה אל בית הנכדה.
הייתה שם חודשיים של חסד עד שיום אחד שמעה:
“סבתא, מאמוש, אני מתה עלייך! אבל מי זה שיושב כך כל היום? את הרי כל החיים מתרוצצת, לא רגילה למנוחה! אני פה צריכה עזרה…”
“אבל יקירה, הרגליים שלי… הזדקנתי, יודעת?”
“אבל ברגע שהגעת לכאן פתאום נהיית זקנה?!”
ולא עברה חצי עונה, והביתה הישנה הסיעו שוב את סבתא רבקה, שלא עמדה בציפיות.
מאוכזבת מעצמה חזרה למיטה, הגוף כבר בקושי זז הקילומטראז’, כמה אפשר? אפילו עד השולחן קשה היה להגיע, ותפילה? רק בזיכרון.
הרב ברוך, דיין השכונה, שביקר אותה תמיד, נכנס עם חיוך עייף ועין בוחנת.
סבתא רבקה ישבה אל השולחן, כתבה לבניה מכתבים חודשיים רגילים, כסדרם. קרירות בבית, התנור פושר, הרצפה כמו שלג בהר חרמון. אפילו המטפחת שלה בקצה עייפותה, על הרגליים נעלי בית קרועות.
הרב נאנח צריך שותפה חדשה לסבתא. אולי חנה? גרה קרוב, עדיין בריאה, צעירה ממנה בעשרים שנה.
הוציא לחם, עוגיות, חצי קובנה חמה במיוחד (מחווה מהרבנית יפה).
קיפל שרוולים, רוקן את התנור מאפר, סידר עצים יבשים בפינה, הדליק מחדש, הביא מים, הניח קומקום גדול להתבשל.
“קורא לי הרב ברוך! תסלח לי תעזור לי בבקשה עם הכתובות על המעטפות. היד שלי כמו תרנגולת לא תגיע!”
הוא התיישב, כתב, בעין חטופה קרא: “אני חיה נפלא, תודה לא-ל, הכל יש לי, בני היקר”. אבל כל שורה, בגודל של אותיות בכותרת עיתון, התגלגלה לקלינקס גדול והם כנראה לא דמעות של התרגשות.
חנה לקחה אחריות, והרב ברוך פקד את הבית לעיתים תכופות, שולח את בעלה של חנה, דוד הימאי, להביא את רבקה בתלת אופן לבית הכנסת. החיים, בשקט, חזרו להתגלגל.
מירה’לה לא ביקרה, ואז יום אחד חלתה. שנים התלוננה על כאב בטן, חשבה שזה עוד שלב בחיי חקלאית, ובסוף גילו סרטן ריאות. לאן זה נפל? חצי שנה וכבתה.
הבעל התיישב קבוע בבית העלמין, עם בקבוק ערק במקום חבר שותה, ישן בקבר, קם לעוד בקבוק. הילד דודי בן ארבע, עלוב, מלוכלך, עם עיניים רעבות.
נעמה לקחה אותו זמנית, אך עמוסה, בלי רגע מנוחה בין גידולים לדוחות הילד עושה דרכו לפנימייה במועצה.
פנימייה נאה מנהל דינמי, אוכל בשפע, בסופי שבוע אפשר לקחת הביתה, אבל חינוך של בית, זה לא.
ואז, סבתא רבקה הופיעה כמו לוחמת, יושבת בעגלה של דוד הימאי, שרירי ומקועקע כנדרש; שניהם נראים כמו משלוח של זקנה וילד בדיל טוב.
“אני לוקחת את דוד אליי,” קבעה בקיצור.
“אמא, את בקושי הולכת, ואיפה תטפלי בילד? צריך בגדים, אוכל…”
“כל עוד אני חיה, הוא לא בפנימיה,” חתכה.
נעמה נדהמה, שתקה, החלה לארוז לדוד.
דוד הסיע הוריד את שניהם לבית, השכנים רטנו: “מה לזקנה ולילד קטן? מי ידאג פה למי?”
הרב ברוך התכונן לגרוע מכל: תיכף יצטרך להציל ילד רעב ממיטת זקנה עייפה.
אבל בבית חיכתה הפתעה: חם ונעים, דוד על הספה שומע סיפור מהדיסק, וסבתא פורחת בין בצק לתנור, פיה מזמרת, רגליה כאילו לא הכירו מחלה.
“יקירי, הכנתי פה בורקסים… תגיד לרבנית יפה ולכוזי השכן שלך שיבואו לאכול חם-חם!”
הרב ברוך חזר הביתה והמראה עדיין איתו.
הרבנית התבוננה, שלפה מחברת כחולה עבה, מצאה את הדף המבוקש וקראה:
“סבתא שלי, לאה אגרא, חיה שנים ארוכות. חלמה, אהבה, קיוותה הכול נרדם תחת שלג ירושלמי. ערב קר, ישבה ליד הנרות והתפללה ואמרה: ‘תקראו לרב, אני בדרך לשם’.
היא שוכבת, לבנה, לא אוכלת ולא שותה, בקושי נושמת, והנה נכנסת הביתה פתאום בתי, כרמית, עם תינוק שכולה צרחות טריות מהלידה.
‘שקטיש סבתא חולה כאן!’
‘נו באמת, איך אצלם את הפה שלה?’
כל הבית יצא לעבודות, נשארו רק החולה והתינוקת. החלב לא עלה, האימא אין לה מושג, הילדה צורחת.
סבתא לאה הרימה את הראש, העיניים התעוררו, ירדה מהמיטה, חיפשה נעלי בית. כשכולם באו ראו אותה בריאה, מהלכת ומרגיעה ביד אחת את הנכדה, בעוד האם מותשת על הספה…
נכון מי שבבית עוד צריכים אותו, לא הולך לשום מקום!”
הרבנית סגרה ובהבנה חייכה אל ברוך, והוא ענה לה בחיוך:
“יש לנו עוד כמה עניינים בבית…”
