עובדת מהמחלקה ניסתה לדחוף אליי את הדוחות שלה. אני העברתי את הבקשה שלה למנהל: “עזרו לנועה, היא לא מסתדרת”.
נועה הצטרפה למחלקה שלנו לפני שנה וחצי. אישה נעימה, מסודרת, מקצועית אמא לשני ילדים. בהתחלה הבקשות שלה היו חמודות: “אוי, אני מתעכבת בקופת חולים, תוכלי לענות לטלפון שלי?”, “חייבת לקחת את הילד מהגן קצת מוקדם, תסייעי להעלות את הדוח למערכת, זה רק לידיים שלך, שתי דקות”. אצלנו זה נורמלי לעזור אחד לשני, ואני באמת חשבתי שחשוב לפרגן.
אבל יש קו דק בין עזרה הדדית ובין להפוך למטפלת הרשמית של דוחות. אחרי כמה חודשים שמתי לב ששתי דקות פה ושם הפכו כבר למשימות שלמות. נועה שלחה לי הודעות בשעה חמש עם הסבר: “את בכל מקרה נשארת עד שש, והקטן שלי חולה”. זה כבר קלאסיקה פסיכולוגית לגרום לי להרגיש אשמה בגלל האמאיות שלה. בישראל, האמא היא כמעט סמל לאומי, והיא רוכבת על זה בלי למצמץ. אבל שלי הזמן מתחיל להיגמר.
נועה בנתה לעצמה תדמית של סופרוומן שנסה בין הבית לקריירה. בפועל: אנחנו מרוויחות את אותו שכר, רק שאצלי הערבים נשארים שלי, ולדוחות שלה יש נטייה להיתקע אצלי. בפעם הראשונה שסירבתי בעדינות, תוך תירוץ שאני עמוסה, היא מיד שלפה את המשפט האגדי: “אין לך ילדים, את לא מבינה איך זה כשמקרעים אותך”. מלכודת קלאסית לערער אותך ולהפוך את הצידוק שלך לפחות מוסרי.
השיא הגיע בסוף הרבעון. צריך היה להגיש טבלאות מכירות עבודה שדורשת ריכוז וסבלנות. ב-16:45 קיבלתי ממנה מייל עם נתונים לא ערוכים: “העבירו את יום הגן, אני יוצאת עכשיו. תשלימי, את הרי הגורו, וזה ייקח לך רבע שעה, לי אין איפה לשים את הילד. מחר אחזיר טובה”. כאן הבנתי: אם אשתף פעולה, השלמתי עם זה שהערבים שלי יירדו לטמיון, בטווח הארוך. סירוב ישיר היה מוביל למלחמה סמוייה של כעסים אז החלטתי להוציא את זה מהפינה של “עזרה” ל”עניין מקצועי”.
לא כתבתי לה תשובה סוערת. במקום, העברתי את המייל למנהל המחלקה, עומר בן-דוד, עם ניסוח ענייני: “עומר שלום! מצרפת את המייל של נועה. היא נאלצת להשאיר משימות לאחרים בגלל נסיבות משפחתיות ולא מצליחה לעמוד בעומס. אשמח שתשקול לצמצם לה את המשימות או להעביר אותה למשרה חלקית זמנית כדי שלא תעמיס על יתר המחלקה. אני עמוסה היום ולא יכולה לקחת עליה דוחות ככה”.
היד רעדה על שליחת. בראש עברו לי: “כולם יחשבו שאני מלשינה”, “היא תשנא אותי”. אבל להיות עובדת צללים לא קסם לי.
התגובה הייתה מיידית. עומר בן-דוד היה בטוח שהכול מתנהל מצוין לא ידע שאני עושה חצי מהעבודה של נועה. בבוקר שלמחרת קרא לנועה לשיחה. מה שדובר שם לא יודע, אבל היא יצאה אדומה ושקטה. מאז לא ביקשה ממני לעזור או להשלים דוחות.
יש תמיד מי שיגיד: “תהיי נחמדה, ילדים זה קדוש”. אני מסכימה, אבל טוב לב על חשבון אחרים זה כבר ניצול. מי שבאמת מתקשה מוצא פתרון עם המנהל עבודה מהבית, שעות גמישות, חופשה. מה שלא עושה זה להעמיס בסתר על הקולגה.
המעשה שלי לא היה נקמה רק שרטוט גבול. אם אתה שותק ומסיים ת’עבודה של אחרים, סימן שזה בסדר מבחינתך. ברגע שהגמתי, הפניות של נועה פסקו. עכשיו הנחמדות בינינו פורמלית ומנומסת, והמחלקה חוזרת לשגרה. מסתבר שנועה יודעת להסתדר לבד מצוין כשהמשימות נשארות באחריותה.
