עובדת ניסתה לדחוף אליי את הדוחות שלה. העברתי את הבקשה שלה למנהל: “רוני, בבקשה עזור לירדן, היא מתקשה”.
ירדן הצטרפה למחלקה שלנו לפני שנה וחצי. אישה נעימה, מסודרת, אחראית, אמא לשני ילדים. בהתחלה הבקשות שלה היו מאוד תמות: “סליחה, אני מתעכבת אצל הרופא, תוכלי לענות לטלפון שלי?”, “אני צריכה לקחת את הילד מהגן מוקדם, תעזרי לי להעלות דוח למערכת, זה שתי קליקים”. אצלנו נהוג לעזור אחד לשני, ותפסתי את זה כחלק מהתרבות תמיכה הדדית.
אבל קיים גבול ברור בין עזרה לבין דחיפת עבודה לאחרים באופן קבוע. אחרי כמה חודשים שמתי לב ש”שתי קליקים” הפכו כבר למשימות שלמות. ירדן שלחה לי הודעות בחמש בערב עם תוספת: “את הרי פה עד שש, הילד הקטן חולה”. זה טריק מוכר לעורר רגשות אשמה ולנצל את הערכים החברתיים שלנו. בארץ, יש כבוד גדול לאמהות, והיא רכבה על זה לא מעט, עד שהרגשתי שהמשא שלי כבר בלתי נסבל.
ירדן יצרה לעצמה דימוי של אשת קריירה שנאבקת כל יום בשגרה ובמשימות, אבל המציאות היתה אחרת: המשכורת שלנו שווה, רק שהערבים שלי שייכים לי, וחלק מהעבודה שלה כבר נשארת על השולחן שלי. כשסירבתי בעדינות בפעם הראשונה בגלל עומס, נתקלתי בתגובה פסיבית-אגרסיבית: “את לא אמא, את לא יודעת איך זה כשהכל מתפרק”. זו מלכודת קלאסית שוללים ממך את הזכות להתעייף ומציגים את הסיבות שלך כפחות חשובות.
הכל התפרץ בסוף רבעון. היה צריך להגיש טבלאות סיכום מכירות עבודה שדורשת ריכוז. בשעה 16:45 קיבלתי מייל מירדן עם נתונים גולמיים וכיתוב: “שעת מסיבת ילדים בגן שונתה, אני רצה. תסיימי, בבקשה, הרי את הכוכבת שלנו, ייקח לך 15 דקות. מחר אכתוב לך תודה”. באותו רגע הבנתי: אם אענה חופש הערבים שלי נעלם לכל תקופת העבודה. סירוב ישיר עלול לגרום למריבות וסיבוב תלונות, ולכן חשבתי לקחת את זה לזירה מקצועית, לא אישית.
לא כתבתי תשובה כועסת. במקום זאת, העברתי את המייל למנהל המחלקה, רוני כהן, בכתיבה רגועה: “שלום רוני, אני מעבירה את מיילה של ירדן. היא נאלצת להשאיר משימות לאחרים בגלל נסיבות משפחתיות ולא מצליחה לעמוד בעומס. אנא עזור לירדן אולי כדאי לשנות את המטלות שלה או לאפשר לה לעבוד במשרה חלקית, כדי שתוכל לנהל את הבית והמשימות בלי להעמיס על המחלקה. כרגע אני בעצמי עמוסה ולא יכולה לקחת את המשימות שלה בלי להשפיע על איכות העבודה”.
היה לי חשש ללחוץ “שלח”: מחשבות של “זה הלשנה”, “ישנאו אותי”. אבל די היה לי לעבוד במקום מישהי אחרת.
התשובה הגיעה במהרה. רוני לא ידע שאני מבצעת חלק מהעבודה של ירדן, מבחינתו הכול היה תקין. למחרת ירדן נקראה לשיחה. אינני יודעת מה נאמר שם, היא יצאה שקטה ואדומה. מאז לא פנתה אליי עם “אפשר לעזור?” או “תסיימי לי”.
הרבה יגידו: “צריך להיות נחמדים, ילדים זה קדוש”. חד משמעית, נחמדות על חשבון הזולת היא ניצול. אדם שמתקשה באמת ניגש למנהל, מבקש עבודה מהבית, שעות גמישות או חופשה לא מעמיס על אף אחד בסתר.
זו לא היתה נקמה, רק גבולות. בעבודה יש כלל בסיסי: אם אתה שותק ומקבל עבודה נוספת, סימן שזה מקובל עליך. מאז הבקשות של ירדן פסקו. היחסים בינינו רשמיים ונעימים, והמחלקה מתפקדת כרגיל. מסתבר שירדן יוצאת מצוינת, כשהיא לא מנסה להעביר לאחרים את העבודה שלה.
