“עד שנמכור את הדירה, תלכי לבית אבות” — אמרה הבת לודמילה נישאה בגיל מאוחר מאוד. ראוי לציין, שלודמילה התקשתה למצוא זוגיות, ואישה בת ארבעים כבר כמעט שלא קיוותה לפגוש, לפי אמות המידה שלה, גבר ראוי. אדוארד בן ה-45 היה נסיך לא קטן. הוא היה נשוי כמה פעמים, ולו שלושה ילדים, שלהם העביר את דירתו לפי הוראת בית המשפט. לכן, אחרי כמה חודשים בהם נדדו בין דירות שכורות, נאלצה לודמילה להביא את בעלה לדירת אמה, מריה אנדרייבנה, בת השישים. מתוך ההיכרות הראשונה עם הדירה, אדיק עיוות את פניו, משך באף, והבהיר במבטו שהריח בדירה מפריע לו. “מריח פה כמו בית זקנים,” רטן בגועל. “צריך לאוורר פה דחוף.” מריה אנדרייבנה שמעה היטב את דברי חתנה, אך התעלמה מהם. “איפה נגור בכלל?” נשם אדיק בכבדות, בבירור לא מרוצה מהמעבר. לודמילה החלה להתרוצץ, מנסה למצוא חן בעיני בעלה, ולקחה את אמה הצידה. “אמא, אני ואדיק ניקח את החדר שלך,” לחשה בתה, “ואת תסתפקי בחדר הקטן בינתיים.” באותו הערב, מריה פטרובנה, בגסות לב, הועברה לחדר הקטן בדירה, שהיה בקושי ראוי למגורים. להזיז חפצים – זה כבר נעשה בלעדית על ידי האם, כי החתן סירב לסייע. כך החלה תקופה קשה עבור מריה. אדיק לא היה מרוצה מכלום: מהאוכל, מהניקיון, מצבע הקירות. אבל יותר מהכל, הריח בדירה הוציא אותו מדעתו. הוא טען שהוא אלרגי לריח הזה. אדיק השתעל בכאילו בכל פעם שלודמילה עברה את מפתן הדירה. “אי אפשר לחיות כך! צריך לעשות משהו!” פנה בזעם ללודמילה. “אין לנו כסף לדירה שכורה,” גמגמה לודמילה. “תעיפי את אמא שלך מפה,” רטן, “אי אפשר לנשום.” “לאן אשלח אותה?” “לא מעניין, תמצאי פתרון! לבית הזה כבר אין תקנה. צריך למכור אותו ולקנות דירה אחרת,” מלמל אדיק. “בדיוק! לכי תדברי איתה!” “ומה אגיד?” “תמציאי משהו! בסוף אחרי שהיא תלך, הדירה תרשם על שמך. נזרז את העניין,” השיב באדישות. “זה לא נעים…” “את לא מבינה מי יותר חשוב לך, היא או אני? אני נתתי לך הזדמנות בגיל ארבעים. מי בכלל היה לוקח אותך, רווקה זקנה?” לחץ אדיק במכוון. “אם אלך, תישארי לבד, וספק אם מישהו אחר יסכים לקחת אותך.” לודמילה שלחה מבט מפוחד לבעלה והלכה אל אמה, שהתגוררה כעת בזווית צרה בדירה. “אמא, בטח קשה לך לגור ככה…” פתחה בתה בזהירות. “איך אפשר לשפר את המצב?” שאלה האם בתקווה. “לא, יש לי רעיון אחר. אם בכל מקרה הדירה הזו בסוף על שמי, נכון?” שאלה לודמילה. “כן, בוודאי.” “אז בואי נזרז תהליכים. נמכור את הדירה ונקנה מקום טוב יותר.” “אולי נשפץ את הדירה הזו?” “לא, כדאי לנסות לקחת משהו טוב יותר.” “אבל לאן אני אלך, בתי?” שפתיה של מריה אנדרייבנה רעדו. “עד שנמכור את הדירה ונקנה חדשה, תעברי בינתיים לבית אבות,” בישרה לודמילה לאמה, מלאת שמחה מדומה — “זה זמני, אנחנו כמובן ניקח אותך בחזרה אחרי המעבר!” “באמת?” שאלה האם בתקווה. “כמובן. אסדר הכל, נשפץ, ונחזיר אותך,” לחצה לודמילה את ידה. מריה נכנעה והסכימה להעביר את הדירה על שם בתה. כשהמסמכים היו מוכנים, אדיק שמח: “תארזי את הדברים של אמא שלך. נוסעים לבית אבות.” “עכשיו?” נדהמה לודמילה, שהתביישה במעשיה. “למה לחכות? גם הפנסיה שלה לא חשובה לי. היא רק עושה כאן בעיות. חיה מספיק, תיתן לנו לחיות,” קבע אדיק. “עדיין לא מכרנו את הדירה…” “תעשי מה שאני אומר, אחרת אשאיר אותך לבד,” איים. כעבור יומיים, גררו את מריה ואת חפציה לכיוון בית האבות. בדרך, אמא הדמיעה בדמעות נסתרות. אדיק לא הצטרף – אמר שילך “לאוורר” את הדירה מהריחות. האם שובצה במהירות בבית האבות, ולודמילה, בתחושת בושה, נפרדה ברפיסות. “את באמת תחזרי לקחת אותי?” שאלה האם. “כמובן, אמא,” הסיטה לודמילה את המבט. היא ידעה שאדיק לעולם לא יסכים להחזיר את האם לדירה חדשה. הדרדרות מוסרית — לודמילה ואדיק מכרו במהירות את הדירה, קנו חדשה, והרשימו אותה על שמו של אדיק. לודמילה לא יכלה לערער. כעבור כמה חודשים ניסתה לשוב ולדבר עם בעלה על האם, והוא איים עליה. “אם תנסי שוב להזכיר אותה – אני זורק אותך!” השיב אדיק. היא שתקה. לפעמים רצתה לבקר את אמה, אך בכל פעם שדמיינה את דמעותיה, התייאשה. במשך חמש שנים, מריה אנדרייבנה חיכתה בכל יום שלודמילה תחזור. אבל זה לא קרה. הכאב הכריע אותה. לודמילה גילתה על מותה רק שנה לאחר מכן, כשאדיק זרק אותה מהבית ונזכרה באמא. תחושת אשמה גברה עליה, והיא החלה לבלות את ימיה במנזר בתקווה לקבל מחילה על חטאה.

Life Lessons