יום שלישי, 2 באוגוסט
היום הוא רק עוד אחד מהימים שבהם המחשבות נעות סביב אותו אירוע.
אורית תעבור ניתוח בת שניים ניתוח פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, מניפולציות קלות ותיקון בית חולים באותו היום. היא לא לחצה עליי לנסוע איתה, ידעה שאני עסוק עם פתיחת הסניף החדש בתל אביב.
הכל יהיה בסדר, אמרה, חיבקה אותי ונשקה על הלחי, והניחה בתיק כמה שקיות של מזון לחתולים שמסתתרים במרתף הקטן של הבית.
הייתי עסוק בהתאמת עניבה, מבט אחרון במראה, ולאחר מכן קפצתי עם תיק הפרויקט לכיוון המשרד. תפקידי כמנכ”ל של חברת טכנולוגיה שצמחתי לעשורים, מצריך מסירות שלמה, ואני משקיע כל רגע פנוי, חולה על העבודה, על ההצלחה של החברה, על אורית, ואף על החתולים שמסתתרים במרתף.
אינני שונא חיות, אבל זה נראה לי תחביב של אורית חסר משמעות, כמעט טיפשי. לכן, כשניסתה להביא לי את החתולים אל הבית, דחיתי אותה בחוסר סבלנות: אין טעם, זה רק חיות ללא בית, אם נרצה, נוכל לאמץ גור של נמר מצרי לפחות יש לזה סטטוס.
היום, אחרי שהזכרתי לעצמי כמה חשוב לא להניח לחתולים, קפצתי במחשבות: הייתי צריך לנסוע איתה לניתוח… כמה פעמים חזרתי על זה במשך השבוע? אלפי?
הדמיון שלי לוקח אותי לזמן שבו קפצתי לבית החולים, חזקתי בחולצת לבן, הרגשתי תודעה של הרופא הרועמת, נקרעתי את הפרויקט שמנע ממני להיות קרוב לאורית, ונפלתי על המיטה, משוכנע שהיא צריכה רק מילה אחת של עידוד. היא שקטה. אף אחד מאיתנו לא ידע שהניקוד של שעה אחת של הרדמה יכול להפוך לתוצאה קבועה.
הרופא ניסה להרגיע: אנחנו עושים כל מה ש ביכולתנו.
אני צעקתי: אתה לא עושה כלום!, בעוד אני משלם עבור המעבר שלה לחדר פרטי. האחות חיזקה: יש סיכוי, צריך לחכות.
איפה הסיכוי הזה?! קראתי במרפאה כאשר עברו שבועות והיא עדיין לא קמה. פניתי לכל מומחה, ניגשתי למוזיקה, לשיחות, זרקתי פרחים לחדר. כמעט הפסקתי להגיע למשרד כדי להיות לצידה בכל רגע פנוי. ניסה, התחננה, איימתי, נגעתי, ונזכרתי בסיפור הקלסיקה על הנסיכה ישנה כל זאת רק כדי למנוע את הריקנות שבפנים.
השגעתי, שברתי כסא, פגעתי באגרטל, הוצאתי תיק והקפצתי שקיות צבעוניות של מזון לחתולים על הרצפה. היא לא הספיקה להאכיל את החתולים אותם חתולים חסרי תכלית שגרמו לי רק חוסר נוחות מכוסה באדישות מזויפת.
איבדתי את עצמי!, נשמתי בקול רם.
אם רק הייתי יכול לחזור אחורה, למחוק, לשחזר הייתי נצל לצרחות על ברכיי, הייתי מציע לחיות עם החתולים, אהבתי אותם רק כדי לשמח אותה.
הכאב הפנימי פחת פתאום, והאדרנלין התפוגג. אחרי מבול של חפצים, הרמתי ביד רועדת את השקיות הצבעוניות והצלחתי להגיע אל המרתף תוך עשר דקות.
היום הרופא הצביע על דף: זה נקרא פליונתרפיה, למרות שאין עדיין תיעוד של הצלחה במקרים כמונו.
אנו נהיה הראשונים, אמרתי בקול מתאמץ, משחרר את החתולים מקוליותיהם.
הן החתולים שלה. של אורית. אני מוכן להקריב הכל רק לומר לה, אמרתי, רק למען זה.
הרופא אמר: אל תוותר על התקווה. כולנו לומדים מטעויותינו.
לא אשכח. לעולם לא אשכח, חזרתי.
שוב, הניתוח בת שניים פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה, משחררים אותה באותו היום. היא לא מתעקשת על נוכחותי, אבל היא מחייכת כשאני, אחרי שהסרת הטיפה מהחליפה, מצמיד שש פסים לחתולים שנמלטים ממני.
החתולים של המרתף, אותם החתולים שהצילו אותה לפני שנה, מתנהלים עכשיו סביבי, מסביב לבגדי היקרות של החליפה.
שבעה מבטים חודרים אל עיניי, שש נשימות הקלה כמעט בלתי נשמעת וקול שמחה של ניצחון הכל נצפה לעד בזיכרון.
אולי זה מסיבה שהיא עומדת לחוות שוב את אותו תהליך, היא לא מרגישה פחד. היא רואה אותי, גבר בחליפה יקרה, מתכסה בחוטים של שישה חתולים מתוחכמים ויפים, כל אחד מושך חבל קטן לכיוון שלו, וקולו של חתול משמיע מיאו?, מצחיק כל הולך ושב.
בפינת בית החולים, גבר בכסות יוקרה, חביב על חתולים, מחזיק זר ורדים מעט נגרד, אומר: נִיתוח פשוט, מתוכנן, שעה של הרדמה אם תפסיקו ללעוס הכל, בפעם הבאה תישארו בבית.
הבהרתי שעון, תפסתי את שש הרצועות הצבעוניות, בדקתי שהחגורות לא נרפאו, והסתכלתי אל חלונות החדר שבו אורית מתעוררת אחרי הניתוח. בקרוב יורשו לנו לבקר, ולבסוף אוכל לשתף את השישה חתולים שלא מציגים כל עניין לשמוע אותי.
אהיה מוכן לומר לה כמה אני אוהב אותה, אפילו אם היא תבלה ימים במקלט חתולים שהחברה שלי מימנה לפני חודשים.
זה אולי טיפשי, אבל כשאני נזכר ברגע שהאור חזר לעיניה, מבין שאין דבר חשוב יותר בחיי מאשר אותה, והקפדני על ההזדמנויות לשמח אותה, אפילו באמצעות קמצוץ של חוסר שגרה.
עד שנגמר הזמן, עד שלא יהיה מאוחר מדי.
