עברתי אליו כדי שנתחיל מחדש, ובסוף מצאתי את עצמי ישן על הספה ב”בית שלי”. כשהסכמתי לעבור לגור איתו, עשיתי זאת מתוך אמונה שנבנה משהו משותף. עזבתי את השכונה שלי, את השגרה, את החפצים שלי. הבאתי איתי רק בגדים, חלומות, ואת התקווה שתהיה לי זוגיות אמיתית עם בית משלנו. הוא התגורר בדירה קטנה בפתח תקווה, חדר אחד, אבל אמר שזה זמני ושנחפש משהו גדול יותר בהמשך. האמנתי לו.
החודשים הראשונים עברו בנעימים. ישנו יחד, בישלנו ביחד, צפינו בסדרות בערבים. היה צפוף, כן, אבל הרגשתי שמדובר במקום שלנו, פינה של שנינו. ואז, יום אחד, הוא נכנס הביתה וסיפר שאמו הסתבכה כלכלית ואחותו איבדה את הדירה. הוא אמר שזה “רק לכמה ימים”, “עד שהם יסתדרו”. לא רציתי להישמע אגואיסטי, אז הסכמתי.
הבעיה הייתה שה”כמה ימים” האלו הפכו לשבועות. החדר היחיד הפך לחדר של אמא שלו ושל אחותו, כי “היא אישה מבוגרת וזקוקה למיטה”. אחותו פשוט השתלטה על הארון ועל המקלחת, כאילו זה הבית שלה. ואני? נדדתי לספה הנפתחת בסלון. בהתחלה חשבתי שזה זמני ושהמצב יתוקן בקרוב, אבל אף אחד לא דיבר על לעזוב. כל ערב סידרתי את הספה עם שמיכות, ובבוקר קיפלתי אותן כדי שהסלון ייראה “רגיל”.
ועם הזמן הגיעו גם אי הנעימויות. לא היה לי מרחב פרטי, לא היה היכן להניח את החפצים שלי, לא הצלחתי לנוח כמו שצריך. חזרתי עייף מהעבודה ולא היה לי מקום פשוט לשכב בנחת. אמא שלו לא הפסיקה להעיר איך אני מבשל, מה אני לובש, באיזו שעה אני חוזר. אחותו לא עבדה, ישנה עד מאוחר, השאירה כלים מלוכלכים, ואני הרגשתי כמו זר בבית.
מה שהכי כאב לי היה להבין שהוא לא עושה כלום. הוא מעולם לא אמר: “גם לבן הזוג שלי מגיע מקום”. הוא לא שם גבולות. להפך ביקש ממני להיות סבלני, להבין, לא “לעשות סצנות”. ערב אחד, מותש מחוסר שינה, אמרתי לו שחייבים למצוא פתרון, שאני לא יכול להמשיך לישון בסלון כמו איזה אורח. הוא פשוט ענה: “זו אמא שלי, זה המשפחה שלי.” באותו רגע קלטתי שאני בכלל לא חלק מהמשפחה הזו.
דיברתי עם אמא שלי, חזרתי לבית שבו גדלתי ברמת גן. לפעמים הוא מתקשר, מציע שנהיה ביחד, אבל “לא לגור יחד”. ואני נשארתי מבולבל, לא בטוח מה להרגיש.
בסוף למדתי, שמי שלא יודע לתת לי מקום אמיתי בחיי היומיום, כנראה לעולם לא יוכל להיות באמת הבית שלי.
