עזבתי הכול ועברתי לגור אצלו, כי רציתי שנפתח דף חדש, ובסוף מצאתי את עצמי ישנה על הספה בתוך “הבית שלי”. כשהסכמתי לעבור אליו, עשיתי את זה עם אמונה שנבנה משהו משותף. עזבתי את הרחוב שאני אוהבת, השגרה שלי, החפצים שלי. לקחתי איתי רק בגדים, חלומות ואת הרעיון שתהיה לי זוגיות אמיתית בבית אחד. הוא גר בדירת חדר קטנה בדרום תל אביב, אבל הבטיח שזה רק זמני ומיד נחפש מקום גדול יותר. האמנתי לו.
החודשים הראשונים הרגישו טוב. ישנו יחד, בישלנו יחד, צפינו בסדרה בלילות. היה צפוף, כן, אבל עדיין, זה היה מרחב משלנו. עד שיום אחד הוא חזר הביתה עם פנים טרודות וסיפר שאמא שלו הסתבכה כלכלית ואחותו נשארה בלי דירה. הוא אמר שזה “רק לכמה ימים”, “עד שזה יסתדר”. לא רציתי להישמע אגואיסטית, אז הסכמתי.
הבעיה היא ש”כמה ימים” הפכו לשבועות. החדר הפך לחדר של אמא שלו ושל אחותו, כי “לאמא צריכה להיות מיטה”. אחותו כבשה את הארון ואת חדר האמבטיה כאילו זה ביתה. ואני נדחפתי לספה המתקפלת בסלון. בהתחלה עוד האמנתי שזה זמני ושעוד מעט יימצא פתרון. אבל אף אחד אפילו לא דיבר על לעזוב. כל ערב הייתי פורסה סדינים על הספה, ובבוקר מקפלת אותם שייראה שהסלון “רגיל”.
ואז התחילה תחושת המחנק. לא היה לי פינה פרטית, לא מקום לשים בו בגדים, לא שקט לנוח בו. חזרתי מהעבודה עייפה, ולא היה לי אפילו מקום לשכב רגע בשקט. ובכל אותו זמן אמא שלו לא הפסיקה להעיר על איך שאני מבשלת, על איך שאני מתלבשת, באיזו שעה אני חוזרת. אחותו לא עבדה, קמה מאוחר, ערמה כלים מלוכלכים במטבח, ואני הרגשתי כמו מיותרת.
הכי כאב לי כשהבנתי שהוא אפילו לא מנסה לשנות משהו. אף פעם לא אמר: “לזוגתי מגיע מקום משלה”. אף פעם לא העמיד גבול. להפך, כל הזמן ביקש שאהיה סבלנית, שאבין, שלא אהיה “דרמטית”. באחד הלילות, אחרי לילה נוסף על הספה והעייפות מתחילה לכרסם בי, אמרתי לו שחייבים למצוא פתרון אחר, שאני לא יכולה להמשיך לישון כאורחת. הוא רק ענה לי: “זו אמא שלי, זו המשפחה שלי.” וברגע הזה הבנתי שאני לא שייכת באמת לרשימת הקרובים שלו.
דיברתי עם אמא שלי וחזרתי לבית שבו גדלתי בגבעתיים. לפעמים הוא עוד מתקשר, אומר שאפשר להיות זוג, אבל שלא נגור ביחד. ואני מוצאת את עצמי לא יודעת מה להרגיש.
