שנתיים עברו: בתי נעלמה מחיי, ואני כבר כמעט שבעים
בתי לא אומרת דבר מאז. היא גרעה אותי מהחיים. ואני, שתקרוב לי לשבעים, עדיין מחכה לשמע ממנה קו.
הדירה של הדירתיים של השכנה, חנה כהן, ידועה לכל הקומה. חנה בת 68, גרה לבדה. מדי פעם אני משטפת אליה קופסה של עוגיות למאפה רק כדי לשמור על הקשר. היא אישה עדינה, חכמה, תמיד מחייכת, אוהבת לספר על הטיולים עם בעלה המנוח. לבדה לא מדברת הרבה על המשפחה. לפני החגים הקודמים, כשנכנסתי אליה עם העוגיות, היא פתאום החליטה לשתף את האמת. זה היה הפעם הראשונה ששמתי אוזן לאיזו סיפור שעד היום גורם לליבי להיצמד.
כאשר נכנסתי, חנה לא הייתה במצב הרוח הרגיל שלה. בדרך כלל ערנית, בערב ההוא ישבה בשקט, מביטה בנקודה קבועה. לא חקרתי יותר מדי, רק שפכו לי תה, הנחתי קופסה של עוגיות ושבתתי לצידה. היא נותרה דוממת, כאילו נלחמת במשהו פנימי. ואז פלטה:
שניים שלמים אין שיחת טלפון, אין מכתב. ניסיתי לחייג המספר פשוט חסר. אין לי אפילו כתובת של
היא השתקה. נראה שהזמן עבר לפני עיניה, ואז, כאילו פוצצה מחסום, חנה פקחה מחדש.
היה לנו בית מאושר. אני ווינור (מאה). נישאתי לו כשהיינו צעירים, אבל לא רצינו ילדים מיד רצינו זמן לעצמנו. עבודתו אפשרה לנו לטייל. הרבה צחקנו, סידרנו את הבית יחד. הוא בעצמו בנה לנו קן מרוהטת רחבה במרכז חיפה. החלום שלו.
כאשר נולדה בתנו, אורלי, וינור כאילו קם לחיים. הוא חיבק אותה, קרא לה סיפורים, הקדיש לה כל רגע. היינו מתבוננים בהם והייתי חושבת: אין לי צורך במשהו נוסף. לפני עשר שנים, וינור הלך לעולמו. הוא היה חולה לאורך זמן, נלחמנו עד הסוף, הוציאנו את כל החסכונות. ואז שקט. ריקנות, כאילו חטפו את הלב.
לאחר מותו, אורלי התרחקה. היא שכרה דירה והזזה לחיות לבד. לא ויתתי היא בוגרת, ותבנה לעצמה חיים. היא ביקרה אותי, היינו מדברים, הכל נראה נורמלי. אבל לפני שניים היא באה ובדקה לי: רוצה משכנתא ולרכוש דירה משלה.
נשפתי ונאמרתי בכנות: אין לי מה להציע. מה שהצטבר לנו עם וינור כמעט נעלם הכל נצבע על הוצאות רפואה. הפנסיה שלי מספיקה רק לתשלומי חשמל, מים ותרופות. אז היא הציעה למכור את הדירה. «קחתי לעצמי דירת חדר אחד בכפר, והחלק שנשאר יישמש אותך למקדמה», היא אמרה.
לא יכולתי. זה לא עניין של כסף זה עניין של זיכרון. כל קיר, כל פינה וינור בנה במו ידיו. כאן כל חיי. איך אוכל לוותר? היא צעקה שוינור עשה הכול בעבורה, שהדירה תצא לה בסוף, ושהיא אגרסיבית. ניסיתי להסביר שרק רוצה שהיא תחזור לפה משעת לשעת, תזכור אותנו היא לא הקשיבה.
אז היא סגרה את הדלת ויצאה. מאז שקט. אין שיחה, אין ברכות. פתאום שמתי לב מחברה, שאורלי אכן לקחה משכנתא ועובדת בשתי עבודות, בלי הפסקה. אין לה משפחה, אין לה ילדים. אפילו החברה האחרונה לא ראתה אותה חצי שנה.
ואני מחכה. כל יום בודקת את הטלפון, מקווה. הוא נשתק. כנראה ששינתה את המספר. כנראה שלא רוצה לראות אותי. חושבת שהרשלתי אותה. אבל אני קרוב לשבעים. לא יודעת כמה זמן עוד אשב בדירה הזאת, כמה ערבים אפקוד ליד החלון בחיכייה. ולא מבינה מה בדיוק פגע בה
