עברו שבועיים מאז שהייתי בצימר שלי במושב, והשכנים הקימו חממה בתוך השטח שלי ושתלו שם מלפפונים ועגבניות.
יש לי חלקת אדמה קטנה מחוץ לירושלים. אני לא מגדל שם כלום, רק מגיע בשעות הפנאי להירגע מהלחץ של העיר. לא בא לי להשקיע את הכוחות בגידולים. במקום זה שמתי שם מנגל, פרגולה לישיבה ומחסה מהגשם. ולתקופה הקרובה תכננתי להקים גדר סביב המגרש שלי.
יום אחד החלטתי לנסוע לשם, לעשות על האש ולברוח מהכל. השכנים שלי בדרך כלל נחמדים, לא נדחפים ולא מדברים יותר מדי. רק שכנה אחת, עינב לוי, לפעמים מטרידה אותי. כל הזמן היא שואלת איך אפשר לחיות בלי אדניות ושתילים. אצלה, ממול, כל הבית מלא בשיחים, פרחים, והיא מטפלת בהם בהתלהבות.
בגלל שעדיין אין גדר, עינב מרשה לעצמה להיכנס לחלקה שלי בלי בושה. אם להיות כנה, זה לא כל כך נעים לי שפתאום אני רואה אותה מסתובבת בשטח שלי ובוחנת כל פינה.
פעם אחת שאלתי אותה:
קרה משהו?
לא, סתם בדקתי איפה אפשר לשתול בצל. יש אצלך כל כך הרבה מקום ריק, וחבל שכלום לא גדל כאן. מה אכפת לך שאשתול קצת? זה לא מפריע לך, נכון?
הייתי ממש מופתע, ולא ידעתי איך להגיב. לא רציתי להעליב אותה, אז חשבתי קצת ועניתי:
את יכולה לשתול ערוגה אחת.
אחרי זה, ממש לא אהבתי את ההסכמה שלי. היא התרוצצה שם כל היום והפריעה לי להירגע, והנוכחות שלה לחצה עליי.
אחרי זמן קצר נסעתי לחופשה בים התיכון. כשחזרתי, בסוף השבוע הראשון מיד נסעתי לחלקה. כמעט התעלפתי כשראיתי שבשטח שלי יש חממה ועוד כמה ערוגות עם מלפפונים ועגבניות.
לא הייתי צריך לשאול את אף אחד כדי להבין מי עשה את זה, ודי התעצבנתי. החלטתי לקחת את העניינים לידיים. קראתי לחבר, נסענו לטמבוריה וקנינו רשתות, והקמנו גדר מסביב לשטח. עכשיו עינב כבר לא תוכל פשוט להסתובב ולעשות כרצונה.
בשבת שאחר כך, היא הופיעה ושאלה:
למה בנית גדר? עכשיו אני לא יכולה להגיע לשתילים שלי. מה, אתה הולך בעצמך לטפל בהם?
זה כבר עצבן אותי ממש, ובערב פירקתי את החממה שלה וזרקתי את כל החומרים מעבר לגדר. מאז היא אפילו לא אומרת לי שלום.
